?

גילי שר – על קראטה

גילי שר – על קראטה

אימון יומולדת 60 לגילי בדוג'ו פרדס חנה כרכור

מאת אבי שטראוך

התמזל מזלי וגלעד שר (גילי) עבר להתגורר בקיסריה לפני כ-10 שנים. כראש דוז'ו פרדס חנה – כרכור השכנה זה היה אך טבעי להזמין אותו לאמן אותנו ולהתאמן איתנו והוא כמובן נענה ברצון. עד היום הוא ממשיך להגיע אחת לחודש חודשיים וללמד אותנו למרות לוח הזמנים הצפוף כל כך עקב עיסוקיו הרבים. אני מאמין שגילי עצמו נהנה להגיע להרביץ תורה. רק לפני ימים ספורים הגיע להשתתף באימון שערכתי בחוף הים. בעיני הוא המנטור של הדוז'ו שלנו וזו זכות גדולה. 

את הסיפור של גילי בשוטוקאן בחרתי להביא כלשונו מתוך ראיון שערכתי עמו בביתו שבקיסריה בפברואר 2009 לרגל אירועי שנת ה-40 לשוטוקאן ישראל.

***

ש. מה פתאום קראטה?

ת. בנערותי עסקתי הרבה בספורט – אתלטיקה  (הייתי אלוף בתי הספר התיכוניים בקפיצה לגובה), כדורסל. כשהשתחררתי מהצבא וחזרתי מטיול בחו"ל בגיל 23, בא אלי חבר בירושלים ואמר לי: בוא, תנסה. הלכנו ל"בית הילד", הדוז'ו של מאיר יהל ז"ל. היו שם מיקי דותן, אלי כהן, מאיר גנור, כולם שודאנים, וכן אריה לוי ואשר חן, אז בדרגת קיו 1. במפגש הראשון עם מאיר נישביתי בקיסמו.

ש. מה בדיוק היה שם? מה הקסם הזה?

ת. היה משהו מאד מאתגר ברמה האישית, לא סתם קרב מגע, שיצא לי להתנסות בו בשירות הצבאי. בקראטה היה משהו שפשוט התלבש עלי. באותה תקופה הייתי סטודנט למשפטים ועבדתי בשלוש עבודות חלקיות לפרנסתי, ונדמה לי שמאז ועד היום לא עבר שבוע מבלי שהתאמנתי פעמיים-שלוש. זה 32 שנה. חלק ממחזור הדם. פשוט אהבתי את זה. הייתי מתאמן ארבע פעמים בשבוע אצל מאיר יהל ובימי שישי באוניברסיטה אצל מאיר גנאור, מהצהריים עד כניסת השבת.

התחלתי בשנת 76' ובשנת 81' נסעתי לצרפת ככתב רדיו של "קול ישראל" והמשכתי להתאמן שם. בפאריס התאמנתי במקביל במשך כשנה גם באייקידו. את השליחות בפאריס קינחתי בכמה שבועות אינטנסיביים של אימון עם יאסונורה אונו, בטוקיו. כשחזרתי לארץ התחלתי גם לאמן. בתחילה מאיר שלח אותי לקטמון ט', מקום שנערים היו עומדים על החלונות מבחוץ וזורקים בדלי סיגריות ובקבוקים לאולם. היו מגיעים כל מיני פרחחים להתאמן בבגדים רגילים. תוך חודש-חודשיים התחילו לקנות בגד, והצופים המפריעים הפסיקו להגיע. זו הייתה הקבוצה הראשונה שלי.

את הדוז'ו הראשון פתחתי ב 84' בבית-הספר דנמרק בירושלים. קיבלתי אז סנדאן (הכל קרה מאד מהר. קיבלתי את הדרגה בדיוק 8 שנים מאז התחלתי להתאמן).היינו יוחי סלונים, רמי בלנק (שעבר אחר כך לאייקידו) ואני. הדוז'ו קצת נדד ברחבי העיר, ולבסוף התמקם לפני כמה שנים במקומו הנוכחי, בבית ספר פולה בן גוריון, לאחר שהתאחד עם הדוז'ו של מאיר יהל.

בשנת 84' הרכבנו נבחרת שכללה את אלי כהן, מיקי דותן, חיים תמר, אריה לוי ואני. השתתפנו באליפות שוטוקאן העולמית באירוע החגיגי בפאריס. עלינו לתחרויות עם פרפרים בבטן, רק לא לפשל מול האמריקאים והצרפתים האימתניים, שכולם היו ותיקים ובכירים מאיתנו. בסוף הפתענו את עצמנו וזכינו באליפות. בשנות השמונים יצא לי להשתתף פעמיים בסגל ה"מכביה" ולעבור קורס שיפוט בינלאומי. אני חושב שהמפגשים הבינלאומיים של שוטוקאן, שבהם אתה לא זקוק לשפה נוספת מלבד שפת הקראטה, הם דבר נפלא.

ש. מתי קיבלת את דרגות היודאן והגודאן?

ת. את היודאן קיבלתי ב1990 בארוע UNITY בחגיגות 35 שנה לשוטוקאן ארה"ב. את הגודאן קיבלתי בשנת 2004 בצרפת.

ש. מה לדעתך הדבר החשוב ביותר בשיטה שלנו?

ת. החשוב ביותר הוא ללא ספק האימון המיוחד. בתחילת הדרך סופרים את האימונים אחד-אחד ומושכים בקושי,  ואחרי האימון העשירי בערך, אתה כבר נהנה מהאתגר ומצפה לו. אתה בא מרצונך החופשי, כדי להתמודד עם הקשיים והכאבים שלך.

ככל שאנחנו מתאמנים יותר, עם השנים אנו לומדים לזקק דברים. מזה שנים, אני עוסק בו-זמנית בכמה תחומים בחיי, ואם יש משהו שאני יכול לומר שהיה, ועודנו, יציב ומרכזי בעשייה שלי וגם בהתנתקות מההבלים ומכל מימד חיצוני של החיים שלנו, זה הקראטה. הוא נותן לך עוגן בחיים, הידיעה שיש לך את זה כמיומנות, גם נפשית וגם פיזית, נותנת לך הרבה כוח.

ויש היבטים נוספים שאני מאד מעריך בשיטה שלנו: החיסכון, הניקיון, קור הרוח, השלווה הפנימית שמקרינה הרבה כוח כלפי חוץ. מאיר יהל, גם בערוב ימיו כשהיה אדם מסורבל ואיש כבד, ובכל זאת היה מהיר יותר מכולנו בלי יוצא מן הכלל, ועובדה זו מדברת בעד עצמה. מולו הייתי חש כמה הרבה יש לי עוד ללמוד על עצמי ועל הקראטה.

ש. פעם אמרת לי שהקראטה הוא דרך חיים. למה התכוונת?

ת. ראה, יש אנשים שאומרים שהקראטה עיצב את אישיותם, הפך אותם למי שהם… אני לא טוען כך, אלא מציע התבוננות צנועה יותר: למתאמנים ברצינות, הקראטה משפר תכונות ויכולות טובות, וממתן את החולשות ותווי-האופי הגרועים יותר. הוא אינו משנה בני-אדם מן היסוד.

הייתי אומר שבקראטה, כמו בכל פעולה או עיסוק שאתה שואף לעשות כמיטב יכולתך, גם כשזה קשה, הרי כשאתה לא חווה אותו הוא חסר לך. ככה בשבילי הקראטה. עוברים יומיים, שלושה, ארבעה מבלי שהתאמנתי, זה חסר לי מאד. ביום שבו אתה עומד לאמן אתה נכנס למצב נפשי מיוחד, אתה מתכונן לזה. חצי שעה, שעה לפני האימון כבר כל מעייניך באימון המתקרב. זה חלק מאורח החיים שלך.

ש. יש משהו באימוני הקראטה שמשפיע על דברים אחרים שאתה עושה בחייך?

ת. האימון נותן איזה שהוא חיבור מאד חזק של מה שמרכיב יצור אנוש: החשיבה, הנפש והגוף. יש שלב, פחות או יותר מדרגת סנדאן, שהטכניקה מתחילה להיות משנית באתגר שיש ללוחם ולמורה בקראטה אצלנו. החיפוש שלך מתרחב, לאזורים אחרים של האישיות שלך והיכולות שלך. ככל שאתה מתבגר, היכולות הפיזיות שלך פוחתות. אבל בה-בעת, עם הגיל אתה רוכש מיומנויות אחרות, ודווקא מבחינת העיסוק הפיזי –  הגיל לא קובע. אתה יכול להיות מבוגר ולעמוד מול לוחם צעיר ולהתגבר עליו, משום שרכשת מיומנויות אחרות. וזה מה שמעניין אותי בקראטה. מעניין אותי לחקור את הדבר הזה על עצמי ועל חבריי. איך יכול להיות שאנשים בעשור השישי, השביעי ואף השמיני לחייהם, מסוגלים להתמודד התמודדויות שקשות אפילו לבני-עשרה.

ש. אתה יכול לתת דוגמא?

ת. קח את המורה שלנו, סנסיי אושימה. כל מי שעומד מולו מרגיש שזה מעל ומעבר לעוצמה הפיזית שלו. זה נותן איזו פרספקטיבה אחרת, אני חושב, על הצניעות הראויה לנו מול מורינו. גם מאיר יהל הקרין עוצמה רבה, ותבונת-קרב, מעבר לפיזי. מסתבר שהלימוד, והשיפור העצמי, לעולם לא מסתיימים.

ש. מה צריך לעשות לדעתך על מנת לשמור את הטוב שבקראטה גם הלאה עם התחלפות המנהיגים?

ת. אתחיל, ברשותך, מחוץ לזירת הקראטה. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו בעולם כולו הוא אתגר המנהיגות: דאגה לביטחון האישי של כל אדם באשר הוא, חתירה לחברה שוויונית וצודקת יותר, הבטחת הקיום האנושי והסביבה. שאדם שנולד גם ימות באופן טבעי ולא כתוצאה מרעב, עוני, טרור, מגפה או מלחמה. והאחריות היא על כל אחד מאיתנו בגיזרתו: הפוליטית, העסקית, החברתית, הציבורית, המשפחתית, הקהילתית.

וכעת לשוטוקאן: השימור של האירגון שלנו כאירגון חי ומתפתח תלוי בשלושה גורמים: מנהיגות, סולידריות ואיכות העשייה. הריכוז הבהיר והנבון של המאמץ שלנו, גם המנהיגותי וגם המקצועי, הוא המפתח שלנו.

בפרספקטיבה של מעל 30 שנה, מתוכן כ-25 שנים כמאמן, אני יכול לומר שאנחנו עושים דבר אמיתי, נכון, מהותי. אנחנו מתאמנים ברצינות, נכונים ללמוד, מוכנים להעניק ופתוחים לקבל. יש בזה טוהר. קל מאד לזהות זיוף. גם בדוז'ו. עצם הידיעה שאנחנו יודעים לזהות מה אמיתי ומה לא, בקראטה ובאומנויות לחימה אחרות, מעיד שאנחנו צועדים בכיוון נכון. ואסור להיות סלחנים מול אי-אמת, לא כלפי עצמנו ולא כלפי המתאמנים האחרים.

אחת מאבני היסוד של העשייה שלנו הוא האימון המיוחד. גם אחרי עשרות אימונים, כמו בשבועות הראשונים של טירונות קרבית, אתה מגיע עם כאבי בטן: האם אצליח לעמוד באתגר הזה? האם אצליח לעמוד במטרות שהצבתי לפני, ולא אסוג מפני הקושי. למיטב ידיעתי, זה ייחודי לשיטה שלנו ואת זה – לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים, מדי שנה –  אנחנו חייבים לשמר.

/ מאמרים

Share the Post

About the Author

Comments

No comment yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *