העלון הדיגטלי של עמותת שוטוקאן אושימה דוג’ו קראטה-דו בישראל

מהדורה מספר 3, ספטמבר 2022

רשמים מאירוע חמישים שנים לשוטוקאן קנדה

מאת הילה בירנצויג, חגורה לבנה, דוג’ו בית ספר ניב, פרדי פינקלשטיין ובתו של גודאן אורן בירנצויג, נשיא שוטוקאן.

האירוע החל ביום שישי, ה12  באוגוסט, בונקובר שבמערב קנדה. התחלנו ברישום קצר שבו קיבלנו תיק גב שבתוכו: כובע גרב עם סמל שוטוקאן וסמל האירוע, מפת ונקובר, מפתח ברגים מסוגנן עם סמל שוטקאן וחטיף אנרגיה. אחרי הרישום נפגשנו עם שאר הישראלים שהגיעו לאירוע, השלמנו פערים, ודיברנו על מה שעומד לקרות בכמה ימים הקרובים. בהמשך היום הפלגנו לסיור בספינה (ונקובר היא עיר חוף) שם הכרנו עם שאר החברים מכל המדינות המשתתפות. השייט כלל גם ארוחת ערב כך שהיה לנו המון זמן לדבר עם האנשים השונים ולהכיר אנשים לפני האמונים. ביום שבת ה13 באוגוסט, הגענו לאוניברסיטה שבה התקיימו התחרות והאימונים. אסף יפרח, ייצג אותנו בכבוד בתחרויות וזכה במקום הרביעי, ואילו אורן בירנצויג, היה אחד השופטים שלנו. בהפסקות שבין התחרויות היו קטעים ייצוגיים שהכינו המדינות השונות שהגיעו לאירוע, בהדגמה של שטוקאן ישראל השתתפו: הגודאנים יניב פסו, חופי ישי ואורן בירנצויג.

לאחר התחרות וטקס קבלת המדליות, ואחרי הפסקת צהריים התארגנו לקראת האימון המשותף שהעבירו אלי כהן -השהיאן של של שוטוקאן ישראל ישראלי, וג’ון טרמונטו -השהיאן של שוטוקאן אמריקה. באימון של אלי כהן התחלנו בחימום קל- חימום איזומטרי, ואחריו עבדנו על צמיחה של הגוף לכל הכיוונים, כמו למשל למשוך את עצמנו למעלה ולצמוח ומנגד להיות חזקים ונטועים בקרקע. עבדנו גם על תנועות המשכיות ואיך לכל תנועה יש המשכיות. משם עברנו המשכנו להיאן שודאן עם דגש על הסיבובים. מיד אחר כך החל האימון של ג’ון טרמוטו, פתחנו בכמה תנועות בחצי מעגל בדגש על אירימי ובצורה של קיהון. לאחר מכן התחלקנו לזוגות ועבדנו על איפון קומיטה, כאשר אנוחנו מחליפים בני זוג ואת גובה ההתקפה. בהמשך הייתה לנו הזמדנות לתרגל יאי שאיתו ניגשים לדאן חמש. המשכנו בעבודה בזוגות, וג’ון ”עודד” אותנו כל העת לעבוד חזק יותר. כשסיימנו  את העבודה בזוגות, נתנו למועמדים לגודאן, לתרגל יאי עם יריבים שונים שיהיו איתם במבחן למחרת. לאחר מכן, התפזרנו והשיהאנים והנשיאים חזרו למלון כדי להכיר אחד את השני יותר טוב לקראת העבודה המשותפת שלהם במשך השנים הבאות. ביום ראשון, ה14 לאוגוסט נפגשנו באוניברסיטה ליום השני של מבחנים ואימון. מתוך שישה עשר מועמדים היו 8 ישראלים! המבחנים התחילו במבנה קבוע: נקודות תורפה, תרגילי החייאה, קאטה אישית ויאי. כשהתחיל האימון לאחר המבחן, העמידו את כל הנבחנים באמצע וסיפרו לנו מי עבר את הבחינה.

אחרי ההכרזה על הגודאנים החדשים, התחילנו את האימון שהעביר נורמן וולש – השיהאן של שוטוקאן קנדה. התחלנו את האימון בשיחה על לונג מא והתחלקנו לזוגות שאיתם עבדנו על תרגילי הכנה ללונג מא. בהמשך, עבדנו על איך להגיב להתקפות חרב מהגב וקינחנו בעבודה על טקי שודאן. בערב נפגשנו לאורחת ערב חגיגית שכללה נאומים מנציגי המדינות המשתתפות. את שוטוקאן ישראל ייצג נשיא שוטקאן  שגם העניק מתנה לשיהאן והנשיאים של שוטוקאן קנדה – המארחים שלנו. בהמשך, צפינו כולנו במסר מסנסיי אושימה והרמנו כוסית לכבוד האירוע המרגש. לאחר כל הנאומים, היה אפשר ללכת ולרקוד ולהישאר לחגוג עד הלילה. כך סיימנו את אירוע חמישים שנים לשוטקאן קנדה. זהו היה אירוע מיוחד ומרגש, לאחר שנתיים ללא מפגש שכזה בגלל הקורנה, אני שמחה שיכולתי לקחת חלק באירוע שכזה, לראות את כל האנשים השונים שאולי בגילאים שונים משלי ובדרגות שונות ממני, אך לבסוף כולנו כאן בשביל להתאמן בקרטה. כולנו נפגשנו באירוע זה אך ורק כדי להתאמן, וכל השאר היה בונוס.

חמישה כיוונים לאימון שלנו בשנה החדשה

מאת נשיא הבי.בי.סי. גודאן יניב פסו

אדמה

השתרשו עם הרגליים והבטן לקרקע, תנו למשקל ויחד איתו למתח בגוף שלכם, לרדת לאדמה. במקביל, דמיינו כאילו השורשים העמוקים שלכם ניזונים מהאדמה ושואבים ממנה כח ויציבות.

שמיים

צמחו עם הראש לשמיים, כוונו את הקודקוד מעלה לכוכבים ואיתו תנו לכל הגוף לצמוח ולהתרווח כאילו מישהו מושך אתכם בעדינות מעלה וכל אברי הגוף הופכים מרווחים וקלים. במקביל, תנו לשמיים לרדת ולהכנס אליכם לגוף ולהביא איתם אנרגיה טהורה ואינטואיטיבית. 

סביבה

שלחו את הידיים והמרפקים לצדדים, תנו להם לגדול בדמיון לכל הכיוונים, עד קצות הארץ. הרגישו כאילו אתם ענקים ומקביל קבלו מהסביבה ומהטבע את כוחו.

נשימה

כוונו את הנשימה ואיתה את התודעה בעדינות להארה (הבטן), תנו לה לגדול, עם כל הכנסת אוויר, ונסו להרגיש ולנוע מהבטן.

רוח

כנסו למצב נפשי שקט, מעין מדיטציה בתנועה שבה קיים רק ההווה והאימון: “היאן” .

עשו קטות והילחמו כשהתחושות האלו מלוות אתכם.

קומיטה 組手

ראיון עם  שיהאן אלי כהן

שלום אלי, לפני שניגש לנושא המרכזי של הראיון – קומיטה – ספר קצת על הרשמים שלך מהאירוע בקנדה?

זהו האירוע הבינ”ל הראשון שנוהל ללא נוכחותו של הסנסיי, ע”י השיהאנים שהוא מינה. מפאת המרחק הרב, וגם מגבלות הקורונה, נכחו רק שלושה: נורמן וולש, השיהאן המארח של שוטוקאן קנדה, ג’ון טרמוטו השיהאן של שוטוקאן ארה”ב ואני. בקשנו מהשיהאנים של המדינות האחרות, שלא יכלו להגיע בעצמם, שישלחו נציגים שישבו בשולחן השיפוט לבחינה לגודאן ויוכלו לתת הערות גם אם לא להחליט וזאת כדי לשמור על האחידות של השיטה והחיבור בין המדינות. למרות שכמות המשתתפים הבינ”ל לא הייתה גדולה, גם בשל המרחק, האווירה הייתה נהדרת ומשפחתית והאירוע עצמו היה מוצלח.

ומיד לאחר מכן הובלת משלחת של שוטוקאן ישראל לביקור אצל הסנסיי שהותיר הרבה רושם אצל הבכירים שלנו שהשתתפו ומתואר בהמשך בכתבה נפרדת. איך היה לך?

אני מבקר אצל הסנסיי כל שנה, בגילו המתקדם המטרה שלי היא לחזק אותו בביקורים האלה. ידעתי שהביקור עם חברים נוספים מישראל יכניס בו אנרגיות חדשות ולמרות שאף אי אפשר לדעת מה יהיה, ציפיתי לנוכחות החזקה שלו ולשיחות איתו יום יום. האחרים אולי היו קצת מופתעים ויצאו מחוזקים בעצמם מהמפגשים עם הסנסיי.

אלי ברשותך נעבור לנושא המרכזי קומיטה: תוכל להתחיל בלעשות לנו קצת סדר בעולם הזה של הקומיטה? יש הרבה סוגים איפון קומיטה, סנבון, ג’יו, תוכל לספר קצת איך הם התפתחו לאורך השנים?

כדי להבין את הקיים היום רצוי להתחיל בקצת היסטוריה. כשמאסטר פונאקושי הביא את הקראטה מאוקינאווה לטוקיו, היה בעצם רק סוג אחד של קומיטה: איפון קומיטה, אבל זה לא איפון קומיטה כמו שאתם מכירים אתו היום שהוא בעצם: קיהון איפון קומיטה. ‘קיהון’ ביפנית פירושו בסיסי. הקיהון איפון קומיטה, שהוא תוצר של המאה שנים האחרונות. לפני זה, איפון קומיטה היה קרב לכל דבר, אבל מוגדר להתקפה אחת. בקרב כזה, היו מחליטים איזה צד תוקף ואז הוא היה חופשי לבצע התקפה אחת או סדרה של התקפות בפעימה אחת. ומהצד השני ההתקפה החוזרת או הגנה והתקפה הייתה חופשית לחלוטין והמגיב יכול היה להגיב בהתקפה.

בתחילת הדרך גם הקונטרול לא היה מלא. כלומר בלי נוקאאוט אבל אפשר היה לפגוע, כולל בפנים ברמת שליטה מסויימת.
כשהקראטה הגיע לתוך יפן, הוא נפגש עם אומניות לחימה יפניות אחרות כמו ג׳ודו, אייקידו, גיאוג׳וטסו וקנדו וכמובן נוצרו השפעות הדדיות. בקנדו היו סדרות של התקפות כמו סנבון וגו הון קומיטה – שלוש או חמש התקפות רצופות, שאומצו לתוך אימוני הקרטה אי שם בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. בהמשך, הפרידו את האיפון קומיטה לקיהון איפון קומיטה, ג’ו איפון קומיטה וכמובן גם האיפון קומיטה המקורי, על מנת ללמד בצורה יותר שיטתית.

בתחילת תקופתו של אושימה סנסיי, בעשר שנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה הג׳ו איפון קומיטה דיי דומה לאיפון קומיטה האוקינאויי – כלומר קרב חופשי של פעימה אחת. אבל כשאושימה הגיע לארה”ב, הוא הבין שהסכנה בפציעות וגם בתביעות משפטיות בתוך האימון היא גדולה ולכן הכניס יותר סדר ומגבלות בתרגיל הזה, כשעל התוקף להגדיר טכניקה, גובה ההתקפה ואיזה צד שלו תוקף (ימין או שמאל). החופש שנשאר היו האלמנטים של: התזמון, התנועה בשטח, המרחק מהיריב.

אז לסיכום: באיפון קומיטה קיימות שלוש רמות: הראשונה: הקיהון איפון קומיטה, השנייה: ג’יו איפון קומיטה בוא יש מצב דינאמי יותר של תנועה בשטח, הטעיות, אבל עדיין התקפה מוגדרת לגובה מוגדר. דרך אגב, בשל הדינאמיות של התרגיל, כבר בשלב הזה צריך ללמוד שמי שכביכול מגן הוא כמו תוקף במובן שהוא לא נותן לצד השני תחושה של נסיגה אלא שהוא יכול תמיד לתקוף למרות שלא עושה זאת.

הרמה השלישית: בדומה למקור מאוקינאווה, קרב חופשי של התקפה אוחת או רצף התקפות בפעימה אחת ( מאיגרי מאייטה גיאקוצוקי וכדומה) אבל בקונטרול מלא.

כאן התקפה יכולה להיות מספר תנועות שונות והמגן צריך להתמודד עם זה. במצב כזה כבר ברור שבתור מגן אתה לא יכול להיות פאסיבי ורק לסגת, אחרת ליריב יש יתרון מובנה. במקביל לשלוש השכבות האלה של האיפון קיים גם סנבון קומיטה וגו-הון קומיטה שם פשוט מתרגלים סדרות. וגם כאן ניתן לתרגל בשלוש הרמות שתוארו קודם מהכי בסיסית להכי חופשית.

ישנו גם ני-פון קומיטה – תרגול שתי התקפות ברצף; למשל מאיי-גרי מאטה וזה כבר קרוב יותר לטכניקות בתוך התחרות.

אז אם כבר הזכרת תחרויות – איפה הן נכנסות בהיסטוריה שאתה מתאר כאן?

בהיסטוריה המודרנית של הקראטה, הקרב החופשי בו יש שיפוט וניקוד הומצא ע”י אושימה סנסיי בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. אושימה הלך להרבה מפגשים עם הרבה מועדוני קראטה של אוניברסיטאות שכללו קומיטה אבל לא ניתן היה לקבוע מי מנצח. לכן הוא המציא שיטת ניקוד, שכלל אותה ולבסוף הציג אותה בפני מאסטר פונאקושי. המטרה לא הייתה ליצור ספורט אלא מערכת של מדידה בקרב שהוא יותר ריאלי. מזה בהמשך התפתחו תחרויות הרבה יותר ספורטיביות שהן רחוקות קצת ממה שאנחנו עושים מאחר והכניסו בתוכן הרבה חוקים נוספים.

בהיסטוריה היותר עתיקה, שהיא לעניות דעתי, משמעותית גם לימים שלנו היום, הסיפור של הקומיטה מתחיל לפני 1,500 שנים:

האגדה מספרת שבודהידהארמה, אותו נזיר זן שהגיע מהודו לסין והקים את מנזר השאולין, ניסה ללמד את תלמידיו איך להגיע לרמות מנטאליות גבוהות ע”י לימוד של זן ויוגה. אבל, למרות מאמציו, הוא לא הצליח להביא אותם לרמות הרוחניות שהוא הכיר מעצמו. בודהידהארמה הבין, שהעובדה שהוא התמודד מול סכנות מוות הרבה פעמים בחייו, כחלק ממסעותיו, היא זאת שסייעה לו להגיע לרמה והעוצמה הרוחנית הגבוהה הזאת. הוא היה יכול להכנס למצב מנטאלי חזק מאוד בהחלטה וכבר לא צריך היה את הסכנה מולו בכדי לעשות זאת.

אז הוא אמר לעצמו: איך אעשה שתלמידי יגיעו לרמה שלי?

כנראה שאצטרך להעמיד אותם בפני המוות הרבה פעמים, עד שהיכולות הרוחניות האלה יהיו חלק מהם.

והאגדה מספרת שכך עשה, כשבקש מהם לתרגל ריכוז ותגובה במצבים מאוד מסוכנים. הבעיה הייתה שאכן חלק מלתמידיו מתו תוך כדי…אז הבין בודהידהארמה שהוא לא יכול ללמד אותם איך לחיות אם יהרוג אותם תוך כדי התהליך… כלומר, שהוא צריך להכין אותם בשלבים; בודהידהארמה התחיל לבנות את הטכניקות הבסיסיות של אמנות הלחימה, תוך שהוא מגדיל את רמות הסיכון בכל פעם שהבין שהם מוכנים. כשתלמידיו הגיעו לרמה הגבוהה ביותר הוא העמיד אותם בפני סכנת המוות.

יתכן  שגם אצלו לפני 1500 שנים, היו קיהון איפון קומיטה, וג’יו איפון קומיטה וכו.

מה היה סוג התרגול, מה הייתה הרמה הגבוהה ביותר שהיה יכול להביא את תלמידיו להיות מוכנים לעמוד מול סכנות מוות?

כאן אני קופץ בחזרה לאימונים שלנו היום ומציין את האירימי, שאנחנו מתרגלים בבחינה לדאן ארבע. אושימה סנסיי מגדיר שהאירימי הוא המיצוי של אומניות הלחימה. הפירוש של אירימי הוא לחדור לתוך/דרך היריב.

התרגול של האירימי מתחיל כבר בדאן אחד, בתירגול של הטנו מון (שער השמים) שאנחנו מתרגלים וגם בוחנים כחלק מהדרישה לגשת לדאן ראשון.

שם צריך, ללא פחד, להכנס בגיאקוצוקי לתוך ההתקפה של היריב. אבל בשלב הזה היריב לא באמת יפגע ולכן דרוש אומץ אבל פחות הקרבה. באירימי בדאן ארבע היריב לא יעצור. הוא מתכוון להוריד לך את הראש ולך אסור להזיז את הראש. אתה נכנס לתוך האגרוף שלו בתנועה, אבל מחליק עליו עם כל הקימה שלך קדימה, או שהאגרוף שלו זז רק מעצם הכניסה שלך והדינאמיקה ביניכם. בזמן שהאגרוף של היריב עובר בצמוד לפניך אתה בעצם פוגע בו בזמן שהוא בטוח שפגע בך.

כלומר הקרבת את עצמך על מנת שהיריב ימשיך בהתקפתו כשהוא משוכנע בנצחונו.

זה לא רק עניין של תזמון, אלא היכולת שלך להקריב: אתה מוכן למות בכניסה פנימה לתוך ההתקפה שלו ואתה מצליח להפתיע את היריב.

אני מניח שזה גם מה שבודהידהארמה רצה להשיג מבחינת הרמה המנטאלית של תלמידיו.

אז המסע שלנו בקומיטה הוא בדיוק להגיע לרמה הזאת: שאתה מסוגל להקריב את חייך בלי למצמץ ובכל זאת לא למות…

בספר קראטה דו קיוהאן כותב מאסטר פונאקושי שבמקרה ואין לך שום סיכוי בקרב והכל כבר אבוד, אתה צריך לבצע את “הקפיצה הסודית המשולשת”: כולם שואלים אותי במה מדובר ואני כמובן שאלתי את אושימה ולדעתו מאסטר פונאקושי התכוון לאירימי. “משולשת” מאחר ואתה יוצר משולש כהה זווית שבעזרתו אתה עובר את היריב, חוזר אליו מאחור וכשהוא בטוח שתפס אותך, אתה כבר מאחוריו.

איך האירמי הזה משתלב בתוך הקרב הרגיל שלנו?

מי שהאירימי מוטמע בו יהיה לו קל יותר בכל קרב. אם אתה נכנס פנימה לתוך היריב אתה במצב שליטה הרבה יותר טוב.

מעבר לזה יש טכניקות והטעיות בתוך הקרב שאפשר לדבר עליהן אבל רצוי פשוט להתאמן בהן…

אחרי האירימי מגיע היאי: שם אתה בעמידה טבעית וצריך להכנס עם כל הגוף בבת אחת. התרגיל הזה אינו טכני בכלל, למרות שדורש הרבה טכניקה: זה תרגיל של קשר עם היריב כי אתה כל כך קרוב שחייב לצאת מבלי לשדר ליריב שום סימן. במצב הזה אין תוקף ומגן, שני הצדדים אחד בתוך השני. במצב האידאלי שני היריבים כל כך טובים שאף אחד אינו מזהה פרצה ושניהם נשארים בלי לזוז ופשוט מסיימים בקידה.

יחד עם זאת, במצב כזה קורים הרבה דברים בין השניים שהם מעבר לפיזי אבל את זה נשאיר למתאמנים שלנו בדאן חמש לגלות.

נחזור לקרב החופשי, יש ג’יו קומיטה, רנדורי, סלואו קומיטה. מה ההבדלים ביניהם?

הקרב החופשי, ג’יו קומיטה, צריך להעשות בעוצמה המירבית בכל המהירות אבל בקונטרול מלא.

הסלואו הוא קרב מאוד קשה כי עליך להתאים עצמך בדיוק למהירות היריב ולא להגביר מהירות למרות שזה מפתה. למשל כשהוא נכנס והקדים אותך.

הרנדורי, הוא בין הג’יו לסלואו: שני הצדדים תוקפים או רק אחד תוקף והשני מגיב, ומתאמנים בחצי מהירות.  רצוי להגביר מהירות מדי פעם כדי להזכיר לצדדים שהאפשרות הזאת קיימת.

כמו כן, חייבים להקפיד שהתלמידים מבצעים התקפה אמיתית גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת המרחק. מבחינה טכנית, חשוב להגיע קרוב למה שאתה עושה בקיהון. בקרב זה לא יהיה מדויק במאה אחוז, אבל ככל שתטמיע את התנועות באימון על קיהון כך יגדל הסיכוי שיצאו מדויקות. הסיכום של המסע הזה סביב הקומיטה, מביא אותנו גם לקאטה שהיא דמיון מודרך של קרב; הזדמנות לתרגל טכניקה מושלמת, כמו בקיהון, אבל בזרימה עם סנריו מסוים של יריבים. כך שהכל קשור ויש לתרגל גם קיהון וגם קאטה בכדי לשפר את הקומיטה.

שאלה נוספת לגבי הקומיטה החופשי יותר: דברת על קונטרול מלא והיום אצלנו בגלל התחרויות יש כאלה שמתחמשים במגינים ופוגעים חזק סומכים על ההגנה שאלה מספקים. מה דעתך על זה?

חד משמעית קונטרול מלא. אם לא איפה הגבול? חגורות שחורות בכירות, שרוצות להתאמן עם כפפות, בסוג של אגרוף+, יכולים לעשות זאת מחוץ לאימון הרגיל עם מגינים מלאים. אבל אנחנו לא מתאגרפים ורוצים לשמור על כולם בריאים ולכן אם עושים את זה אז מחוץ לאימון, רק הדרגות הבכירות ועם אמצעי הזהירות. מדוע זה חשוב, כי מתחילים שיתרגלו את זה לא ילמדו איפה עובר הגבול וכשיורידו את הכפפות יהיו פציעות.

אלי שאלה אחרונה, לסיכום השיחה על קומיטה. אתה איש רב פעלים ובין השאר ידוע בזה שהיית בקומיטה אמיתי, מול מחבל, ברחוב. תוכל לשתף איך התחושה הזאת דומה או שונה לקומיטה שלנו בקראטה?

גם איש קראטה מיומן לא בטוח שידע לעמוד במצב כזה אם אין לו נסיון לחימה בנשק. אבל החתירה למגע כאן הייתה הכרחית כי המחבל היה עם רימון. הייתי מנוסה כלוחם בצבא ובקראטה ולא חשבתי על מה צריך לעשות פשוט ידעתי שאני חייב לנטרל אותו לפני שיפגע בעוד אנשים. הקראטה ללא ספק עזר לי שם. בסוף המכה שהכריעה הייתה טטצואי או גדאן או אורקן משהו שהפיל אותו לכוון שלי עם הגוף קדימה, כלומר הטכניקה הייתה אפקטיבית. זו סיטואציה שאתה לא חושב בה; מיקי דותן שאל אותו פעם למה לא בעטתי מאיגרי? ועניתי לו שכנראה שהחתירה למגע הייתה ריצת אמוק אל המחבל וחשבתי לנטרל אותו, לא חשבתי באיזה טכניקה להשתמש…

דוג'ו אחד - והפעם דיווח מיוחד: שבוע עם סנסיי אושימה ושיהאן אלי כהן בדוג'ו המרכזי

מאת גודאן יניב פסו, נשיא ה בי.בי.סי, וגודאן חופי ישי

רצינו לשתף אתכם על קצה המזלג בחוויה הייחודית שכללה ביקור ואימונים בדוג’ו המרכזי ובביתו של סנסיי אושימה. לדוג’ו המרכזי בסנטה ברברה שבארה”ב הגענו בעקבות רעיון שהעלה אלי כהן; ידענו שבמהלך השבוע המתוכנן נתאמן לפחות פעם ביום ושסביר להניח שנפגוש את סנסיי אושימה מתישהו במהלך השבוע הזה, אבל לא ידענו שמחכה לנו חוויה של פעם בחיים.

הסיפור מתחיל לפני כשנה, כשאלי מעלה רעיון להתארגנות של בכירים מהארץ ומשאר העולם לביקור ואימונים אצל הסנסיי, מיד לאחר הכנס לרגל 50 שנה לשוטוקאן קנדה בוונקובר. רואי רויטמן החל לארגן את הקבוצה, אבל ככל שחלף הזמן ניכר שלהרבה אנשים המסע והמנהלות הפכו את הנסיעה ללא רלוונטית עבורם. כך יצא לבסוף, שהגענו לשבוע האימונים בארה”ב גרעין של חמישה אנשים – אלי כהן, אשר חן ,רואי רויטמן ,חופי ישי ואני, ובמהלך השבוע הצטרפו לחלק מהאימונים גם ג’ון טרמוטו (שיהאן בפועל של שוטוקאן ארה”ב), גדי מזרחי, אפרים ואורי רצקוף ,ואורן בירינצוויג.

למען אלה שלא מכירים את המקום, הדוג’ו היפייפה, צמוד לביתו של הסנסיי ובנוי כמו מקדש יפני, והוא ממוקם על רכס גבוה שמשקיף אל האוקיינוס האטלנטי. הדוג’ו בנוי כולו מעץ, כולל חיבורי הקורות, הרצפה, הדלתות והתקרה. ניתן להסיט הצידה את כל הקירות ולהשקיף על האוקיינוס. פרט לחלל המרכזי, ישנם גם שני חללים עם רצפת טטאמי לאימון על הרצפה ולמדיטציה. בקומה התחתונה, ישנם חדרי הלבשה, מקלחות וספרייה עשירה. בין הדוג’ו לביתו של הסנסיי, ישנה מדשאה עצומה ומדי פעם מגיעים צבאים וארנבות אליה. בתו של הסנסיי, קיו (Kyo) סיפרה לנו שלפעמים מגיעים לשם גם דובים ופומות, מאחר ומדובר בבית לא מגודר שממוקם בשמורת טבע. גם עטלפים החליטו לפלוש השנה לדוג’ו, ולשמחתינו אלי דאג שבעיית העטלפים טופלה לפני שהגענו וקיבלנו אותו נקי ויפייפה. חופי ואני קיבלנו החלטה מבעוד מועד שנקדיש את הנסיעה לאימונים שאלי יתכנן עבורנו, כך שהגענו ללא תוכניות, ללא ציפיות וללא לו”ז. רק עם רכב וכמה חליפות קראטה, מוכנים לזרום עם מה שאלי הסנסיי והשמיים יביאו עבורינו.

בבוקר הראשון לקחנו קפה ו”עלינו להר” – נסיעה של 20 דקות בדרך כפרית מתפתלת, מאיזור החוף לאיזור הררי בגובה של כ 400 מטר מעל האוקיינוס. בדרך הזו, למרות שכבר נסענו בה בעבר, יש קסם כל פעם מחדש והיא משתלבת באופן מושלם עם החוויה הכללית של המקום. בסופה, ישנו שער רחב שמעבר אליו נמצא כל המתחם המרשים. אימון הבוקר הראשון היה משובח ורק עבורו היה שווה להגיע. לקראת סופו ראינו את הסנסיי עולה באיטיות ובעזרת בתו, קיו, לכיוון הדוגו. זה היה רגע מרגש כשהוא נכנס והתיישב ללא גינונים ואנחנו ברכנו אותו בקצרה והמשכנו באימון. הוא המשיך לשבת והנוכחות שלו היתה קסומה ומורגשת מאוד עבורנו, גם אחרי הרבה שנים של היכרות איתו. אלי המשיך מעט עם האימון ואז ניגשנו אליו לקידה וברכות וכמובן לשמוע דברי חוכמה והערות מפיו.

חופי מספר: ברגע שהסנסיי קם ממקומו להדגים לנו ולתת כמה דגשים זה היה כאילו נשרו ממנו השנים והתנועה שלו היתה חדה, מהירה, מדוייקת ובעיקר מפתיעה. אני באופן אישי לא הבנתי מאיפה זה יוצא פתאום ועל הפנים של כולם עלה חיוך רחב של אושר מהול בפליאה. לי זה הרגיש כאילו הקראטה יוצא אצל הסנסיי ממקום שלא מכיר זיקנה, ממקום עמוק יותר, שמתבסס על עשרות שנים של אימון וצריבה בתת מודע. משהו חזק יותר. ניכר היה שהוא מעט עייף באותו בוקר ולאחר זמן לא רב, חזר לביתו במורד הגבעה. בסיום האימון, הצטרפנו לאלי לטיול רגלי אל מעיין שנמצא למרגלות הנחלה, וכשחזרנו, אלי הזמין אותנו “לשתות תה” קצר עם הסנסיי. נכנסנו למטבח/סלון בהתרגשות ובאי ידיעה האם נוזמן שוב ולכמה זמן ניתן לבקרו, מאחר והסנסיי כבר לא צעיר כבעבר. אלי הרגיש כמו בן בית וגם אשר נראה הרבה יותר מורגל מאיתנו לאירוע והכיר טוב את ביתו. הסנסיי ישב זקוף כהרגלו מחייך ומאוד תקשורתי. כוס התה הפכה לשיחה של כמה שעות כולל ארוחת בוקר שאלי וקיו הכינו עבורנו. חופי מוסיף: זו הפעם השלישית שלי שאני מוזמן לביתו של הסנסיי וכל פעם שאני שם אני מרגיש התרוממות רוח. בסלון ישנם שריון וחרב עתיקים של סמוראי והפעם למרבה ההפתעה התווספה בסלון מערכת תופים של הנכד, שהסנסיי החליט להשאיר בסלון ואפילו להתנסות בעצמו. הסנסיי הוא לא רק רב-אמן בקראטה אלא גם פסנתרן וצייר מחונן, אז מבחינתו למה לא מתופף בעצם?

קידוש בערב שישי עם הסנסיי

בערב של אותו היום עלינו שוב להר להתאמן עם אלי, ולקראת סוף האימון הסנסיי טיפס לאיטו במעלה הגבעה אל עבר הדוג’ו. הפעם ברגע שנכנס לדוגו, הזדקף ונעמד ללא עזרה, דחה את הכיסא שהוצע לו וביקש לראות את הקאטות האישיות שלנו.

אני זוכר שבסוף הקאטה של רואי הוא ממש מיהר, כמעט רץ אליו לתת הערות, וניכר שלפתע הוא מלא חיוניות ואנרגיה. זו היתה חוויה חזקה להציג את עצמינו דרך הקאטה ולקבל הערות ממנו שלא במסגרת מבחן, וחוויה לא פחות משמעותית עבורנו היתה לראות איך הוא נטען באנרגיה מהדוג’ו ומאיתנו. כאילו ברגע שכף רגלו דרכה על רצפת האולם, ירדו ממנו שנים רבות. מופע “הנעורים” של הבוקר לא היה מקרי מסתבר. חופי משתף: בעוד אני נעמד מולו להדגים את הקאטה שלי חוויתי חוויה רוחנית ממש. הסנסיי ואני הבטנו אחד לשני בעיניים ואז קרה דבר מדהים. העיניים שלו גדלו והשתנו וכל המבט שלו הפך לחודר, כאילו הפך בן רגע לאדם אחר. המבט הזה שלו חדר אותי עד עמקי נשמתי ולרגע פשוט נעמדתי שם, תקוע, אוסף את עצמי מחדש לקראת הקאטה. סיימתי את הקאטה מטפטף זיעה. זו היתה חוויה חזקה ומטלטלת. שמעתי סיפורים דומים מפי אלי ומיקי על חוויות דומות מולו, והנה, זכיתי לחוות את זה בעצמי.

בסוף האימון שוב הוזמנו להיכנס לומר שלום, הפעם השלום הפך לארוחת ערב כשקיו מתרוצצת סביבנו בחן רב ובנועם, דואגת שאף אחד לא יצא רעב חלילה. וכך נהפך היום הראשון לטקס קבוע;

קפה ועלייה להר. 

אימון מעורר מחשבות נוסף עם אלי.

תה שהופך לכמה שעות שיחה עם הסנסיי.

אימון ערב מפתיע ומלמד וכמעט תמיד עוד ארוחה ושתייה.

המסע הפך לשניים עשר אימונים משובחים עם אלי והחברים הנהדרים, שעות רבות של שיחות וסיפורים בינינו ועם הסנסיי ואפילו, קידוש משותף בשישי בערב. ככל שחלפו הימים, הרגשנו איך לאט הדברים שאלי מביא מתחילים להיטמע ולחלחל וכמה עוד יש ללמוד ולגלות דרך האימון – רבדים נוספים ללחימה ומעבר לה וחומר תרגול לשנים רבות. הביקורים בביתו של הסנסיי המשיכו להיות מרתקים וארוכים. שאלנו הרבה שאלות ושמענו הרבה סיפורים ותובנות מטובלים בהומור. התחלנו להרגיש מעט בני בית וזכיתי להעניק לסנסיי טיפול שיאצו – שעה של קשר וקשב אינטימי שאני מאמין שהטיב עימו. היה מדהים לראות איך מיום ליום הוא מתחזק ונראה רענן יותר והבנתי, שאנחנו קיבלנו שבוע שהשמיים סידרו לנו, אבל בעצם המטרה המקורית של אלי היתה לתת כוחות לסנסיי – כפי שהוא אמר לי בזמן השיאצו – “אני מרגיש איך אנרגיות צעירות נכנסות לגוף הזקן שלי”. בליבי החלטתי ששנה הבאה אגיע שוב להתאמן ואם השמיים ירצו גם להיות בחברת הסנסיי – מקווה שלא אהיה שם לבד ושאלי יוביל שוב נסיעה משותפת – הפעם אני משוכנע שאף אחד לא ירצה לפספס.

אז מה לקחתי איתי להמשך? אושימה סנסיי העיר לי בסוף הבחינה לגודאן – בלי כח בידיים וגם בסוף הקאטה הפעם קיבלתי הערה דומה – בלי כח ורק הנשימה יוצאת מהיד. הסנסיי הסביר לנו שוב את הנושא שהתודעה – mind – מובילה/ראשונה, הנשימה עוקבת אחריה והגוף ממשיך בעקבותיהם. התודעה עוברת את היריב לפני שהגוף יצא. את התחושה הזאת, חוויתי מולו בצורה ברורה וחזקה דרך העיניים שלו. מהאימונים בדוגו יצאתי עם תחושה דומה לאימון מיוחד: תחושה של התחדשות, גילויים ,אנרגיה טובה ומזינה ורצון וכח להעניק הלאה לשוטוקאן ישראל.

חופי מסכם מצידו: זכינו במאסטר אמיתי שיוביל אותנו. הסנסיי סירב תמיד להיקרא מאסטר אבל הוא ללא ספק אחד המאסטרים הגדולים של המאה הזו. שוטוקאן ישראל, זכה בשכבת מייסדים נדירה שמלווה אותנו עד היום בנוכחות חזקה שעברה מהסנסיי אליהם ומהם אלינו. הביקור אצל הסנסיי היה עבורי תזכורת מהדהדת לעוצמה ולייחודיות של הקבוצה שלנו וכמה חשוב להמשיך ולטפח את המשפחה הגדולה הזו. עבורינו ובעיקר למען הדורות הבאים, כי מה שאנחנו זכינו לקבל ולהבין, צריך להמשיך ולהתפשט הלאה.

עשרים עקרונות

מדור קבוע, מאת סאנדאן, מוטי סיבוני, דוג’ו גאולים, מיקי דותן, ירושלים

מתוך הספר: “עשרים העקרונות המנחים של הקראטה”.
המורשת הרוחנית של המאסטר.
Gichin Fonakoshi

העקרונות התמציתיים בספר זה נכתבו בידי מאסטר גיצ’ין פונקושי Gichin Fonakoshi.
בשנת 1938 העלהGenwa Nakasone  את העקרונות על הכתב, והוסיף לכל עיקרון דברי הסבר קצרים, שאושרו על ידי מאסטר פונקושי בטרם יציאת הספר לדפוס.
הספר תורגם לאנגלית בשנת 2003 על ידי John Teramoto שכתב גם הקדמה קצרה. בסוף הספר ישנם דברי סיום, שנכתבו על ידיJotaro Takagi  נשיא שוטוקאי קראטה-דו דאז.

בהקדמה לספר, כותבGenwa Nakasone  שמאסטר Fonakoshi ייסד את עשרים העקרונות המנחים של הקראטה, כדי להנחות ולעודד את תלמידיו האישיים, לחקור את ההיבטים הרוחניים של דרך הקראטה, קראטה-דו.
הוא מוסיף שם, שאותם השואפים להתאמן בדרך הקראטה, צריכים להתמקד לא רק בהיבטים הטכניים של הקראטה, אלא גם לשאוף לטיפוח ההיבטים הרוחניים של “הדרך”.

בכל עלון נביא הביא עיקרון מתורגם אחד.

[התרגום מאנגלית אושר על-ידי שיהאן אלי כהן]

עקרון שלישי: הקראטה ניצב לצד הצדק

צדק הוא הדבר הנכון. בכדי להביא את הצדק לידי מימוש נדרשים עוצמה ויכולת אמיתיים.

בני אנוש נמצאים בשיא עוצמתם כאשר הם מאמינים בצדקתם. העוצמה הנובעת מתוך הביטחון הפנימי הביטוי של אדם שיודע או יודעת שהוא או היא צודקים מובע באמצעות, “כאשר אני בוחן את עצמי ומבחין שאני בצד הצודק, אז בין אם אתמודד עם אלף או עם עשרת אלפים יריבים, אני חייב ללחוץ קדימה”. להימנע מנקיטת פעולה כאשר הצדק ניצב על כף המאזניים, מצביע על חוסר באומץ.

קראטה היא אומנות לחימה שבה הידיים והרגליים משמשות כחרבות, ואסור שישמשו באופן לא צודק ולא ראוי. מתאמני הקראטה חייבים לעמוד לצד הצדק בכל הזמנים ורק במצבים שבהם לא נותרת להם שום ברירה אחרת צריכה העוצמה שלהם לקבל ביטוי באמצעות השימוש שלהם בידיים וברגלים ככלי נשק.

על רוח ולחימה

ראיון עם נידאן אסף יפרח שייצג את שוטוקאן ישראל בתחרויות שנערכו באירוע 50 לשוטוקאן קנדה

הי אסף, קודם כל ברכות על ההגעה למקום הרביעי בתחרות הבינלאומית בקנדה וכבוד על זה שהיית הנציג היחידי של ישראל בתחרות.

אז ספר קצת, איך היה?

התחרות והאירוע היו כיפיים ומעניינים. המורים שלי בדוג׳ו הכינו אותי לקראת התחרות ותמכו בי לכל אורך הדרך, יחד עם שאר חברי הדוג׳ו. כל חבר ששיתפתי איחל לי הצלחה מכל הלב. קבלתי חום ותמיכה גם מהמשלחת הישראלית שהייתה גדולה במיוחד.

חוץ מזה, הרגשתי בבית – קבלת הפנים של שוטוקאן קנדה היתה חמה ולבבית. הופתעתי מהאווירה החיובית סביב התחרות שבאה לידי ביטוי ביחסים בין המתחרים מחוץ לזירה ובקידה אמיתית בתחילת ובסיום הקרב. אז כשלוקחים בחשבון את כל האפקט הסביבתי הזה, אפילו אם התחרות עצמה לא היתה תחרות קומיטה, אלא סתם תחרות דוקים – הייתי נהנה מאוד… למרות זאת התאכזבתי מההישג, רציתי לנצח. מבחינה טכנית ופיסית הרגשתי שאני שם – אבל לא הצלחתי לעשות את זה.

ומה אתה לוקח מהאירוע מעבר לתחרות?

תמיד מעניין לשמוע ממתאמנים בקצה השני של העולם מה קורה אצלם ולראות איך הם מתאמנים.

הדבר הכי משמעותי שקרה לי באירוע הוא הבנה שלמרות שאנחנו מקבלים מהמורים שלנו הוראה איכותית מבחינת התוכן והידע אולי יותר מאי פעם, מבחינת הרוח שלנו כקבוצה, אנחנו חווים רק את אבק הכוכבים, זה שנשאר מימי הזוהר של הקראטה. כשאני מתבונן באיכות שלנו המתחרים, ברצינות שלנו, בנטייה ל״אימונים״ גדושי הסברים ומעוטי עבודה… אני חושב שאם יש איזשהו קורטוב של אמת במה שאני שומע או קורא על ימים עברו – אז אנחנו רחוקים משם מבחינה מנטלית. עד שיסחוף אותנו הגל הבא של הטירוף, תפקידנו הוא להצית את מה שניתן באבק הככוכבים שלרשותנו.

מעניין ומעורר מחשבה. נחזור לתחרות, יש לך הרבה נסיון בקומיטה אבל יחסית מעט נסיון בתחרויות, מה מצאת ההבדלים הגדולים בין קומיטה בדוג’ו לתחרות?

מהות הקרב בתחרות הוא להשיג נקודה. זה תמיד אותו הדבר ואתה תמיד יודע מיד האם הצלחת או לא על-פי חיווי חיצוני. בקומיטה בדוג׳ו לעומת זאת, אתה מחפש דברים שונים כתלות בדגש של האימון. לפעמים אתה מחפש להכריע את הקרב, לפעמים אתה מנסה ללמוד טכניקה חדשה, לפעמים אתה משתדל דווקא לעודד את בן הזוג לעבוד נכון. וגם אחרי שאתה מתאמץ, לא ברור לך ב100% האם ״הצלחת״ או לא. בדוג׳ו אתה מגיע לסיטואציות מורכבות אבל הן מוכרות לך היטב. אתה עובד עם חברים שאתה מכיר שנים ואתם כבר מדברים בשפה שפיתחתם לעצמכם עם הזמן. באופן מודע ולא מודע, אתם מתאימים את עצמכם אחד לשני מה שמאפשר סיטואציות מורכבות יותר של לחימה. בנוסף, עובדים ברצף לאורך 2-3 דקות, זה די זמן להתפתחות של דינאמיקות שונות ומשונות. לעומת זאת בתחרות, אתה פוגש יריב חדש ולכן כל סיטואציה היא חדשה לך. אבל הסיטואציות האלה הן בד״כ פשוטות; בתחרות, הקרב ״מתאפס״ בכל רגע שהשופט נכנס ללחץ או רואה משהו מעניין. וכמובן, המשטח בתחרות הוא סטרילי וגדול: 8 על 8 מטר לעומת שטח דינאמי, גדוש בחברים לאימון, שיש לך בדוג׳ו – זה גורם נוסף למורכבות הסיטואציה. ברמה הטכנית, בדוג׳ו הקרב יותר מגוון; יש מגוון תרגילים פרט לג׳יו קומיטה והתרגול עצמו פתוח למגוון גדול יותר של טכניקות – בעיקר מכות סיבוביות והתקפות נמוכות. בתחרות לעומת זאת, אתה משתמש רק בטכניקות שמותרות ומזכות בנקודה ותמיד מדובר בג׳יו קומיטה סימטרי לחלוטין. אסתייג ואציין שזו רק התחרות השנייה שהשתתפתי בה, לכן הפרספקטיבה שלי מוגבלת.

ראיתי שביצעת כמה תרגילים מאוד יפים של הטלות – זה משהו שהתאמנת עליו? תוכל להסביר קצת שקוראינו יוכלו גם לתרגל?

כן, התאמנתי על זה בדוג׳ו אבל לעיתים נדירות. הפשוטה מבין הטכניקות היא וריאציה עדינה (כלפי היריב) של kuzushi waza – למדתי אותה בדוג׳ו אבל יש הרבה סרטונים טובים באינטרנט למי שמעוניין.

השניה, הסיבובית, היא קומבינציה אינטואיטיבית של irimi עם: tenkan הרעיון הוא להכנס מתחת למאיטה של היריב, מהצד החיצוני שלו ולזרום לסיבוב שלם סביבו. בגרסה הפשוטה יותר, אתה והיריב עומדים עם רגל שמאל מלפנים, כשהיריב יוצא למאיטה עם גלישה קלה לפנים, גם אתה גולש לפנים (irimi) עם רגל שמאל מהצד החיצוני של היריב (צד שמאל שלו, צד ימין שלך) מתכופף מתחת למאיטה שלו, אוחז אותו ביד שמאל ומשלים סיבוב עם רגל ימין .(tenkan) מכאן יש הרבה המשכים אפשריים. העיקר הוא לגלוש לפנים מהצד החיצוני שלו, לאחוז בו כדי לבסס לעצמך עוגן לסיבוב ואז לזרום סביבו.

לפחות בתמונות רואים שנכנסת לקרבות עם קימה מאוד חזק. ספר קצת על המצב המנטלי שלפני התחרות ותוך כדי הקרב? האם יש פחד או חשש?

הגעתי ברוח טובה ונשארתי ברוח טובה לכל אורך הדרך. לא הרגשתי לוחמני או חושש במיוחד. היתה התרגשות קלה ביום התחרו, אבל היו איתי כל-כך הרבה חברים והקרב עצמו מנתק אותך מהכל כך שלא הרגשתי משהו מיוחד. כמובן שיש פחדים באופן טבעי, אבל אני לא ספורטאי, והתחרות בשבילי היא רק התנסות נקודתית ולא דרך חיים, לכן לדעתי כל הרגשות מוחלשים יותר. תוך כדי קרב עדיין קיים אצלי הפחד לפצוע את היריב או להיפצע בעצמי. לעיתים קרובות החשש הזה פוגע לי באיכות הביצוע. בתחרות הזו דווקא, הרגשתי שהוא לא פוגע במה שאני עושה. הדבר שחששתי ממנו יותר, היה לטוס לצד השני של העולם בשביל תחרות שבה אני מפסיד בקרב הראשון תוך 30 שניות… אני שמח שזה לא קרה והיתה לי הזדמנות להתנסות בארבעה קרבות.

עד היום לא עסקת הרבה בתחרויות רשמיות, מה המחשבות קדימה בעקבות הנסיון בקנדה? מתכוון להמשיך בזה?

נכון, זו רק התחרות השניה שאני משתתף בה. עד כה היה לי מעניין, הרגשתי שאני לומד, היה לי כיף ואני מתכוון להשתתף בתחרויות נוספות. אני רק בהתחלה ועדיין לא הבנתי את הקטע, לא הבנתי איך לקחת את כל היכולות שלי ולעשות איתן נקודה נקייה. עוד לא השתתפתי בקרב תחרותי שאני יכול להגיד עליו שמיציתי בו את היכולת שלי.

וואבי סאבי

על היופי בחיים ובקראטה, מאת גודאן, ראובן אלקיס

כשזה מגיע לאיך נראים דברים, העולם המערבי אובססיבי לשלמות, לסימטריה ולפרופורציה האידיאלית. זהו טעם ליופי שעוצב על ידי יראת כבוד לחוקים אוניברסליים, מתמטיקה ותיאבון למושלם ולנצחי.

עם זאת, האסתטיקה היפנית שונה מאוד, וליבת ההבדל נתפסת במונח שלשפות מערביות אין. מקבילה ישירה לו: מונח המכונה Wabi-Sabi [מבוטא: Wah-bi-sah-bi]. וואבי-סאבי מאמינה שהדברים תמיד יפים יותר, תוך שהם סובלים את סימני הגיל והאינדיבידואליות; היא לא נובעת מאהבת הבלתי מנוצחת, הנעורים והחסרונות, אלא מכבוד למה שעובר, שביר, מעט שבור וצנוע. וואבי-סאבי מתייחסת ליופי של הקבוע, הלא מושלם, הכפרי והמלנכולי. טפטוף של זיגוג או סדק מתוקן יפה על פיסת חרס יש להעריך ולא להפוך אותם לבלתי נראה.

קיושו, יפן. 1191

נזיר המכונה Eisai חוזר ליפן מסין, עם תוכניות להקים את מקדש הזן בודהיסטי הראשון של יפן. זן מציב אתגר לדת הילידית של יפן; שינטו

זן מציע מערכת פילוסופית מורכבת המציגה את הטבע עם מחזורי החיים הקבועים שלו ואת הדפוסים הלא מושלמים שלו כמוקד של מדיטציה וכעדשה שדרכה ניתן להבין את החולפים והריקנות שלנו. זן ימשיך להיות הסלע הפילוסופי של וואבי-סאבי.

המאה ה-14, יפן.

המשמעות של שתי מילים: וואבי וסאבי  מתחילים להתפתח ולהיות חיוביים יותר ממה שהיו. וואבי התכוון במקור לאומללות ולבדידות של החיים בטבע, הרחק מנחמת האדם, אבל, משמעותו עוברת כעת להתייחס למלנכוליה מרה מתוקה כמעט מעודנת, ישות בפני עצמה. סאבי, בינתיים, שפירושו במקור היה קריר, רזה או קמל, התחיל לציין את סימני ההזדקנות והבלאי, שיכולים להעצים חפץ. זה מתייחס לארעיות חיובית ולסימני הזמן המבורכים והנאצלים. הדוגמה העתיקה של סיר או סדק שתוקנו להפליא נקראים כיום סאבי.

קיוטו, 1488.

מוראטה שוקו מתיישב לכתוב מכתב לתלמידו, Furuichi Chain. מסמך זה יזכה לכינוי אות הלב (Kokoro no fumi) ויגדיר את הדרך האידיאלית שבה יש לשתות תה – טקס התה – ופורש את האסתטיקה של וואבי-סאבי. טקס התה נוצר כדרך לנזירים להישאר ערים כדי לתרגל תקופות ארוכות של מדיטציית זן, אולם, השוגונים. השתמשו בו כדרך להשוויץ בכלים וכלים יקרים שיובאו מסין. טקס התה הפך לצעקני, לעתים קרובות בסביבה משוכללת וצעקנית, וחמק רחוק משורשיו הרוחניים.

במקביל, שוקו מעצב מחדש את טקס התה מתוך מחשבה על האידיאלים של וואבי-סאבי. האופנה בזמנו הייתה ליהנות מתה במרפסת תוך כדי מבט על הירח המלא אבל שוקו טוען שאין לו טעם לירח המלא. במקום זאת, הוא מפציר בתלמידו להעריך את משחק הגומלין העדין יותר של צללים על חצי הירח,או הירח המעונן חלקית. הוא גם מדגיש כי יש לנטוש את כוסות שתיית התה המושלמות והזוהרות של הסינים, שנראות כמעוררות את חוסר הפגמים של הירח המלא, ובמקום זאת להזמין כלים כפריים יותר מבעלי מלאכה יפנים, שיעשו שגיאות קטנות בזיגוג, וכן תנו לאלה להיות חלק מכוון מעבודתם.

קיוטו, 1582.

 Sen no Rikyu משרתו הבכיר של טויוטומי הידיושי, אדון מלחמה רב עוצמה המאחד את הפלגים הלוחמים של יפן הפיאודלית. הוא מזמין את Rikyu ליצור טקס תה, שיכול לעזור לטפח שלום. יחד עם שוקו, סן נו ריקיו נערץ ביפן כאבי טקס התה המודרני, והמתרגל המושלם ביותר של וואבי-סאבי – סיפור המשמש לרוב להמחשת רוחו של וואבי-סאבי לקוח מחייו .

יום אחד, ריקיו ביקש מתלמיד לנקות את בית התה שלו, והילד הצעיר עבד כל היום כדי לקרצף ולטאטא כל סנטימטר של הבית והגינה. כשריקיו בא לבדוק אותו, הוא הושיט יד וטלטל עץ אדר התלוי על השביל. התזת העלים שנשרו הביאה את וואבי-סאבי למקום, וכך התאחדו מעשה ידי אדם והסיכוי הטבעי, המלאכותי והאקראי בביטוי מושלם של יופי וחוכמה. ריקיו הולך רחוק יותר משוקו במערער את הטעם הגבוה של השוגונים, ומסיר כל מה שאינו חיוני מטקס התה שלו. הכלים שבהם הוא משתמש נלקחים לעתים קרובות ישירות מסביבות איכרים, או מעוצבים בהשראת רעף גג כפרי . Rikyu גם מגבש את התנועות של טקס התה, ויוצר את התפיסות החסכוניות והחינניות לחלוטין של יצירת תה במינימום מהומה – ובכך מוסיף את וואבי-סאבי לליבה של הטקס. לרוע מזלו של ריקיו, הבוס שלו, אדון המלחמה הידיושי, מגיע מרקע איכרים, ומתחיל לחשוש שכל התהליך הוא אולי בדיחה מורכבת על חשבונו. זה גורם לו להורות לריקיו לבצע חרקירי. ריקיו מקיים טקס תה אחרון בנוכחות חבריו הקרובים ביותר לפני שהוא דוקר את עצמו בצייתנות דרך הבטן.

היום, כל בתי הספר הגדולים של התה מתחקים את השושלת שלהם לריקיו, וכולם הולכים לפי התנועות והמסורות שהוא קבע. יצרן האריח הצנוע שהוא כה העריץ היה ידוע בשם Raku,

וסירי Raku עדיין מיוצרים היום, ומוערכים כהתגלמות הגדולה ביותר של וואבי-סאבי. אם תשתו תה בביתן הכסף בקיוטו – מקום הולדתו של טקס התה הרשמי ביפן, תוכלו לשתות מאותה כוס שלגם ממנו פעם הידיושי.

אדו, 1684.

מטסואו באשו, אבי ההייקו, והמשורר הנערץ ביותר ביפן, יוצא לדרך הראשונה של עלייה לרגל הגדולה שלו. הנדודים חסרי התכלית הללו יקחו אותו ללב הבדידות והטבע, ויעזרו לו ללכוד את רוחו של וואבי-סאבי במילים. דיכאוני עם כישרון גדול, באשו נהנה מאוד לשוטט בדרכים המסוכנות סביב אדו כשהוא מחופש לקבצן. כאן הוא מזקק את היופי השברירי של המראות סביבו לשירה המנסה לזהות את הנצחי.

“דרך הרגע החולף, אנו יכולים לשמוע את השממה היפה”

 באחד ההייקו המפורסמים ביותר שלו,

” בודד עכשיו – עומד בין הפריחה – הוא עץ ברוש”.

מחוז גינזה, טוקיו, היום.

2013 נפתח אאוטלט חדש עצום של לואי ויטון שנבנה על ידי האדריכל היפני ג’ון אאוקי. לפי ההערכות, ארבעים וחמישה אחוזים מכל הנשים היפניות מחזיקות כעת בתיק של חברת מוצרי היוקרה הצרפתית: עם אידיאלים מערביים, ברק, שלמות וסימטריה. וואבי-סאבי נמצאת, כמו רעיונות יפניים מסורתיים רבים, תחת איום עצום מצד הערכים הצרכניים של המערב.

זה כשלושה עשורים ממשלת יפן מעודדת יצירה מסורתית ושימור המורשת על ידי הענקת תארים לאומנים יחידי סגולה שממשיכים ליצור בשיטות מסורתיות שמאמינים בדרך ובפילוסופיה של אבותיהם, הם נקראים “אוצרותיה האנושים של יפן” ומוגנים על ידי ממשלת יפן וניתנת להם מילגה על מנת שימשיכו את מלאכתם.

לאלו  לאחרונה הצטרף לרשימה המכובדת  מר מוריאו היגואנה ראש שיטת גוג’ו ריו קראטה.

וואבי-סאבי הוא, ברמה אחת, רעיון שמתייחס לקדרות, שתיית תה ואומניות אחרות וכמובן ההיסטוריה של יפן, אבל ברמה אחרת , זה לקח לכולנו, לכל הזמנים, כי המקום שאנחנו באמת צריכים להשלים. עם חוסר שלמות, מלנכוליה וגיל, נמצא בעצמנו. וואבי-סאבי הוא מאמץ שיווקי ענק שדוחק בנו להסתכל שנית על מה שאחרת עלולים לבטל או להתייחס בזלזול. היא מכירה בכך שהטעם שלנו אינו קבוע, ושאם מישהו בעל כישרון וחן אמנותי ידרבן בנו להסתכל בצורה אוהדת יותר באיזה אזוב, בכוס תה מעט מבולבלת, או בעצם, בפרצוף החכם והמקומט של חבר או קרוב משפחה, אנחנו נהיה מסוגלים למצוא קסם ויופי גם כאן. המושגים שלנו לגבי יופי ותחומי עניין הם יחסיים ופתוחים לשינוי ושיפור. המושגים שלנו לגבי יופי ותחומי עניין הם יחסיים ופתוחים לשינוי ושיפור. מתוך מחשבה על האידיאלים של וואבי-סאבי, אנו עשויים ללמוד למצוא סיפוק רב יותר ברגעים הצנועים יותר; בהליכה בשביל עקום מעט, או ביום סתיו מעונן, או בבית.

וואבי סאבי בקרטה יש כזה?

אותו נזיר איסאיי שחזר מסין ליפן על מנת להקים מנזר, לא התכוון רק להקים מנזר אלא להביא פילוסופית הזן בודהיזם  כפתרון כולל לחיים ביפן.
על בסיס זה ובהשראת הזן בודהיזם התפתחו כל האומניות ובכללם אומניות הלחימה.

כיום ובמהלך השנים התפתחו אסכולות ושיטות לאומנות לחימה שונות ומשונות שעיקר עניינם זה בתחרויות ותצוגות ראווה ומבוססות על שיקולים כלכליים גרידא. בדומה לאדריכלי גורדי השחקים
ואופנה מערבית כיום כמוזכר למעלה.

לעומתם אחרים השכילו לשמר את הפילוסופית הזן וליצוק את הערכים הללו גם לקרטה  כבסיס לחיים מטיבים ובעלי עומק ומשמעות.

מסטר גיצ’ין פונאקושי (1868-1957 ) מפתח הקרטה ובעל ההשפעה על התפתחות הקרטה שלמד ממוריו אזאטו ואיטוסו, השכיל “לנכות” תנועות מיותרות ולהשאיר רק את האלמנטים היעילים ביותר
תנועות נטולות אקרובטיקה ראוותנית, הרי יש בזה כבר צניעות ופשטות
מורשתו שממשיכה דרך תלמידיו (מסטר טואוצומו אושהימה סנסאיי ואחרים)  מאמינים ברוח הצניעות, והפשטות, קרטה מתחיל ומסתיים בקידה. בהרכנת הראש יש ביטול עצמי מול האויב  חזק ביותר ולעיתים האויב הינו אתה עצמך. על מנת להתגבר על האויב המר הזה תעשה עוד קאטה ותתבונן בה הרי דמותך משתקפת בקאטה.

 ייחודי לנו בשוטוקאן אושהימה אנו לדוג’ו  נכנסים עם בגדים אחידים לבנים וגם החגורות שאנו חוגרים על מתנינו צבעם מצומצם ביותר כך שבזמן האימון כולנו שווים בכיר , מתלמד, גבר ,אישה
מתאמנים בהרמוניה ובכבוד הדדי ובצניעות.

שיר מאת גיצ’ין פונאקושי

“לחפש את הישן פירושו להבין את החדש.
הישן החדש
הריהם עניין של זמן.
אדם צריך שמחשבתו תהיה צלולה תמיד.
הדרך:
מי יעביר אותה הלאה נכוחה.”

אני נוטים לחשוב כי הקאטות בשוטוקאן הינן סימטריות, אכן יש התקפה או הגנה שמלית וגם חוזרת על עצמה מימין, נוצרו גם על מנת לאמן את שתי אונות המוח, אולם מבדיקה מעמיקה נראה שהסימטרי הזו “פגומה”  נסמן את הצעדים של הקאטה על הרצפה נגלה שאין סימטריה כאילו מה שהיה מתוכנן כסימטריה משהו או מישהו פגם בה, ממש כמו אותו יוצר כלי חרס שסדק אותו במכוון, אנחנו בקאטות ממליאם את ה”סדקים” בזהב על מנת לחבר את התנועות אחת לשנייה בשאיפה לשלמות שאף פעם לא תתממש.

האם מסטר פונאקושי  או מוריו היו מודעים לוואבי סאבי כאשר ייצרו את הקאטות או שזה היה כבר ב DNA ?

עלון שוטו כאן

עורך: גדעון גלבוע

דרוש: מעצב/ת גרפי/ת מכיר Word Press / Elementor שיוכל לשדרג את הנראות של העלון שלנו.

רוצים לכתוב, להתראיין, להזמין אותנו לאימון אצלכם בדוג’ו? אנא פנו אלינו:

  | gngilboa@gmail.com | 054-5664485

 
 c
USAIsrael
נגישות