קאטה

שימור, שיפור וחיבור

שימור

“לילה אחר לילה, לעיתים קרובות בחצרו האחורית של בית אזאטו, כאשר המאסטר עצמו פוקח עינו עלי, מתרגל הייתי קאטה פעם ועוד פעם, שבוע אחרי שבוע, לפעמים חודש אחר חודש, עד אשר שלטתי בה לשביעות רצונו של מורי. החזרה המתמדת הזאת על הקאטה אחת בודדת היתה מייגעת ומרגיזה ולעיתים אף משפילה. לא פעם נאלצתי ללחך עפר מרצפת הדוג’ו. …אך האימונים היו קפדניים ומעולם לא הונח לי לעבור הלאה לקאטה אחרת אלא אם שוכנע אזאטו מעל לכל ספק שהבנתי באורח משביע רצון את זו שעבדתי עליה עד אז. …לאחר שבצעתי קאטה, ממתין הייתי לחוות דעתו, שהייתה תמיד מנוסחת בקיצור רב. אם היה בלתי מרוצה מהטכניקה שלי, היה מפטיר: “עשה זאת שוב!” או “עוד קצת!” עוד קצת ועוד קצת פעמים כה רבות “עוד קצת” עד אשר הזיעה ניגרה ממני וכמעט שצנחתי ארצה: זו הייתה דרכו לומר לי שיש עוד דבר מה ללמוד, לרכוש עליו שליטה. ואז, כאשר מצא שהתקדמתי בצורה מספקת, פסק את שלו במילה אחת בלבד: “טוב!”. מילה יחידה זו הייתה דברי השבח הנהלהבים ביותר שלו, ובכל מקרה, עד אשר שמעתיו אומר זאת כמה וכמה פעמים, לא העזתי לבקשו להתחיל ללמוד קאטה חדשה.”(1) במילים אלה, מתאר מאסטר פונאקושי בספרו האוטוביוגרפי את האימונים שלו בקראטה שסבבו רק סביב הקאטה. עד שהוא עצמו, וממשיכי דרכו, פיתחו את אומניות הלחימה כפי שאנחנו מכירים אותם היום, הקאטה הייתה דרך האימונים המרכזית וכמעט היחידה. כולנו מכירים את הקושי של הדור הצעיר להתמיד באימוני הקאטה. רבים שואלים: מדוע זה טוב ואיך סדרת התנועות הזאת בכלל קשורה לקרב אפקטיבי? במידה רבה, זוהי טעות לחשוב על הקאטה כנסיון לתאר קרב רציף ואמיתי. הסיבה בגללה פונאקושי התאמן בכל לילה בקאטה היא שזו הייתה הדרך בת מאות ואולי אלפי השנים להעביר את התמצית של הקראטה הלאה. הקאטה לא נוצרה לטובת לחימה; ההפך: תנועות לחימה הוכנסו לקאטה מסוימת על מנת שנוכל להתאמן בהן, לשפר עצמנו ובעיקר לשמר אותן. החיבור בין התנועות השונות חשוב לטובת התרגול של תנועה במרחב ומעבר נכון בין טכניקות אך הוא בעצם כאורגרפיה מסוימת ולאו דווקא בימוי של קרב מדויק מהתחלה עד הסוף. אין זה אומר שאין בחיבור הזה הגיון, אך החשיבות האמיתית היא בכל תנועה ותנועה ובביצוע המדויק שלה שמשפר את הקראטה שלנו. חשבו לדוגמה כמה שוטואוקה עושה מי שמבצע היאן נידאן פעמים רבות ואיך התרגול הזה הופך את השוטואוקה לתנועה לטבעית משוחררת ואפקטיבית. במובן הזה, הקאטה אוצרת בתוכה את הדי אנ איי של הקראטה; הטכניקות הבסיסיות, כפי שתורגלו במשך מאות שנים, עוברות מדור לדור בתוך הקאטה כמו כלי קיבול, שקל יחסית, להעביר אותו הלאה. תחשבו שאנחנו מבצעים קאטות דומות לאלה שהתאמן בהן פונאקושי לפני כ 150 שנה!

שיפור

מעבר לערך שלה בשימור טכניקות, בקאטה יש אלמנט חזק של שיפור, שיפור עצמי. משמעות המילה קאטה היא “צורה” – form באנגלית. כפי שכולנו יודעים, המונח נמצא בשימוש גם באומניות יפנית אחרות וגם בזן; במנזר הזן, הנזירים לומדים איך מניחים נכון את הנעליים בכניסה לחדר המדיטציה, איך סוגרים את דלת החדר מבלי לטרוק אותה. הרעיון הרחב יותר מאחורי ה “צורה” הוא שיש דרך נכונה לבצע כל פעולה שלנו בצורה מושלמת ועלינו לשאוף כל הזמן לשלמות הצורנית הזאת גם אם לעולם לא נוכל להשיג אותה. על ידי כך, אנחנו משפרים לא רק את הצורה אלא את הנחישות, הדיוק, יכולת ההתמדה וההרמוניה שלנו, בקיצור את עצמנו. “צורה” היא גם כדרך לארגן אלמנטים לתוצאה מספקת ואפקטיבית (2). ואכן, אפקטיביות טכנית היא הדבר הראשון שאנחנו חותרים אליו. כשמתחילים לתרגל קאטה, אנחנו קודם משכללים את הטכניקה, מדייקים את הצורה עד כמה שאנחנו יכולים. רק החלק הזה של התרגול הזה יכול לקחת שנים רבות. סנסיי אושימה אמר, שבדרגת דאן אחד הוא מצפה ל “טכניקה מושלמת”. במילים אחרות עד אז, גם בתוך הקאטה, ובמגוון קטן יחסית של קאטות שמתרגלים עד דרגה זאת (קאטות היאן ובסאיי פחות או יותר) אנחנו מדייקים את הטכניקות השונות. העמידות, מיקום האגן, המבט, דיוק תנועות הגפיים. תך כדי, אנחנו גם בונים את הגוף שלנו – עמידות נמוכות, תנועות מהירות, שיווי משקל. כל אלה חשובים כדי לחזק את הגוף שלנו לטובת לחימה אפקטיבית. בקרב אמיתי, כנראה שלעולם לא נעמוד בזנקוצו; אך אם נתרגל הרבה את העמידה הזאת בתוך הקאטות, הרגליים שלנו יתחזקו וידעו להעביר את המאסה שלנו לתוך היריב גם בתנועה קצרה וריאלית יותר. באותו אופן הקאטה מסייעת לנו לתרגל נשימה נכונה. איך ומתי לקחת אוויר וכיצד להגדיל את קיבולת הנשימה שלנו שתסייע לנו להתעייף פחות בעימות אמיתי.

יכולת נוספת שאנחנו משפרים עם התרגול הטכני של הקאטה, היא ההתמצאות במרחב. כולנו מכירים את ה”סיבובים” המורכבים שיש בקאטה, כולל לעיתים 360 מעלות; התרגול של כל אלה, מאפשר לתרגל את המוח בדפוסי תנועה מורכבים יותר שמשפרים את התנועה במרחב שחשובה בכל קרב. דפוסי תנועה, הם גם אלה שמסייעים למוח להפנים מהר יותר את הטכניקות עצמן.

תוך כדי התרגול אנחנו משפרים לא רק את הטכניקות, אלא גם את עצמנו. החזרה הבלתי פוסקת והעמקה בסדרת התנועות המוגבלת של הקאטה כפי שעשה פונאקושי עד תשישות, מלמדת אותנו לחתור כל הזמן לשלמות הזאת. לא לוותר לעצמנו, להעמיק עוד ולהניח בצד שעמום, מחשבות וכל הסחת דעת אחרת. בדיוק כפי שאנחנוו צריכים לעשות בקרב.

חיבור

היופי של הקאטה בפרט והקראטה בכלל מגיע בחיבור. החיבור בין הצורה או הטכניקה והמהות: האנרגייה, הקימה. כשאנחנו מתרגלים קאטה הרבה זמן ומצליחים לבצע את הטכניקה בצורה נכונה, אנחנו יכולים להתחיל להכניס פנימה את תחושת המהות. לפתע הדגש באימון עובר מ ‘מה’ אתה מבצע ל’איך’ אתה מבצע את התנועה והאם היא אפקטיבית. אתה מתחיל לגלות את עצמך בתוך הקאטה: איפה אתה חלש יותר, פחות יציב, פחות מחובר. הרגשת הקימה לא נובעת מהפעלת כח או אגרסיביות אלא מההבנה הגופנית של המהות שבכל תנועה. מה בדיוק קורה בינך לבין היריב בכל רגע ורגע. כשמצליחים לחוש זאת תוך כדי ביצוע, הטכניקות מקבלות משמעות ואז נוצר החיבור: בין צורה למהות, בינך לבין הקאטה. ברגע הקסום הזה, אתה לא רק מחבר צורה ומהות אלא מחבר את עצמך לתוך מסורת בת מאות שנים ומגלה את הסוד של הקאטה.

פונאקושי, קראטה, דרך חיים, הוצאת כתר 1988
Dictionary.com. Dictionary.com Unabridged. Random House, Inc. http://www.dictionary.com/browse/form (accessed: May 26, 2017).

הקאטה שלי, הקאטה שלנו

נפגשנו לשיחה עם נשיא ה BBC הנכנס, גודאן יניב פסו, לדבר על קאטה, שנמצאת במרכז תוכנית האימונים שלו השנה.

שלום יניב וברכות על התפקיד החדש! הבחירה בקאטה אישית שכמובן שונה ממתאמן אחד לשני היא מעניינת כנושא אימונים משותף; מה עומד מאחורי הבחירה ועל מה נעבוד בעצם?

“תודה. בקאטה האישית שלנו אנחנו יכולים להביא לביטוי את עצמינו ואישיותינו בצורה המלאה ביותר.

כל התפתחות למידה והבנה שלנו אפשר להביא לתוך הקאטה האישית.

הסנסיי והמורים שלנו תמיד הדגישו את ההתעמקות והתרגול בן אלפי הפעמים של הקאטה האישית , לכן התשובה לשאלה על מה נעבוד דרך הקטה האישית? – כמעט על הכל!”

כולנו מכירים את האמירה שהקאטה היא הלב של השיטה שלנו אבל תוכל לסכם ולהסביר למה בעצם?

“כאשר נכנסים לתרגול רב של הקאטה האישית, רצף התנועות כבר טבוע בנו ולכן אפשר להכנס לרבדים עמוקים יותר של תזמון, נשימה ולחימה. בעצם יציאה מהתבנית הרגילה וכניסה לסוג של מדיטציה.

כשמדברים על “לב” לא מדברים רק על שיפור הטכניקה או הנצחון בקרב – מנסים להגיע למקום פנימי עמוק יותר ואף רוחני.”

קורה לא מעט שעובדים על קאטה הרבה זמן פתאום מרגישים תקועים – הקאטה נשארת אותו דבר ואנחנו לא מתקדמים. מה היית ממליץ לעשות במצב כזה? בכלל איך מתקדמים בקאטה חוץ למעשות אותה הרבה פעמים?

“כן קורה שאנחנו עובדים הרבה על הקאטה ומרגישים לתקופה תקועים; תמיד צריך להזכר שאנחנו הולכים בדרך, ואפשר לסמוך על המורים, על השיטה ועל עצמינו – בשלב מסוים בדרך המישורית תהיה קפיצה ונגיע להבנה חדשה ומעניינת. הייתי גם מציע לקחת נושא מסוים ולהתאמן עליו דרך הקאטה, כמו נשימה או זרימה או תחושת היריבים או לנוע כמו מים ועוד.

אוסיף עוד טיפ קטן: כדאי את הקאטות האחרונות של האימון לעשות מבלי לחשוב – פשוט להיות בקאטה, להיות הקאטה.”

האם יש כזה דבר קאטות שלא מתאימות לנו? כלומר בגלל החוזקות או החולשות שלי כלוחם כדאי לי להתמקד בקאטה מסוג כזה או אחר?

האם יש המלצות לגבי הקאטות שכדאי להתמקד בהן באופן אישי בדרגות השונות?

“הקאטה האישית אכן צריכה להתאים לנו ואנו לה; אנחנו צריכים לרצות לעשות אותה להמשך אליה שהיא תסקרן אותנו ותעניין אותנו בכל מיני רבדים. קאטת החובה היא הקאטה שתמקד את הרמה והאופי שלנו כלוחמים בהתאם לדרגה – והרבה פעמים קורה שקאטת החובה נהפכת לקאטה האישית. הסנסיי ממליץ לדרגת שודאן להגיש את אחת מקאטות ההיאן.”

הרבה פעמים התחושה היא שהדיוק הנדרש בקאטה ותחושת היריבים והלחימה הם קצת מנוגדים. איך מיישבים את הסתירה הזאת ?

“כדי שדיוק ולחימה יתקימו ביחד צריך לתרגל הרבה…”

האם כשמגישים קאטה התחושה צריכה להיות אחרת מאשר שעושים אותה לבד?

“קשה מאוד להגיש קאטה מול בוחנים וקהל ולעשות אותה כאילו אני לבד. יש לחץ והתרגשות ופחד ודאגה ורצון להצליח וכו’; אבל זה בדיוק לב העניין – גם בקרב יש מולי יריבים שרוצים לחסל אותי ואני צריך להשאר שקט ובמרכז שלי ולהלחם כפי שהתאמנתי אלפי פעמים לפני כן. לכן אני סבור שיותר מכל מצב אחר, אפשר לראות את האדם במבחן כשהוא עושה את הקאטה האישית שלו – איך הוא באמת מתנהל בזמן לחימה – מה הטבע האמיתי ואיפה ה mind שלו בזמן שהוא עושה את הקאטה הטובה ביותר שלו.”

לפעמים יש תחושה שלצעירים יותר קשה עם הקאטה, רוצים לעשות קומיטה…מה אתה אומר להם?

“לצעירים צריך להראות שקאטה היא גם לחימה במובן של אפקטיביות, אפליקציות, תנועה במרחב ועבודה מול מספר יריבים. עם זאת לא לוותר על הרבדים העמוקים ולהנחות אותם בבית לבד להתאמן על הקאטה כאילו הם בקרב.”

מה הקאטה האישית שלך ומה הדבר האחרון שגילית על הקאטה שלך תוך כדי אימון?
“הקאטה שלי היא ג’יטה. בחודשים האחרונים תרגלתי את הקאטה בלי יומרה או רצון לגלות משהו חדש פשוט עשיתי אותה, זרמתי בלי להקפיד על קצב מסוים או נשימה בזמן הנכון ואפילו בעיניים עצומות. אבל אז, קיבלתי מספר שעורים פרטיים עם שיהאן אלי כהן ומספר הערות שלא קשורות לקאטה מהמורה שלי מיקי דותן ופתאום גיליתי עומקים והבנות חדשות…אחרי שאתרגל אותם מספיק והם באמת יהפכן להיות שלי אז אוכל לשתף ולענות על השאלה שלך…”

שאלה אחרונה מתבקשת, מדוע בחרת דווקא את ג’יטה כקאטה אישית?

“כשהתאמנתי לקראת המבחן לגודאן ב 2016 דמיינתי שאני עושה את הקאטה מול הסנסיי והוא שואל אותי למה בחרתי בג’יטה? תמיד אפשר להשיב שהקאטה יפה בעיני או שהקצב שלה נעים לי אבל לשאול למה בחרת דווקא את הקאטה הזאת, זה קצת כמו לשאול למה אני אוהב את בת זוגתי? כן היא יפה, כן מסקרן לשוחח איתה, ועוד, אבל בחרתי בה כי יש משהו פנימי אחר שאולי לא ניתן לשים אותו במילים.”

דוג’ו אחד

אצל גודאן גיורא ברגל בדוג’ו שפירא

גם לתל אביבים שביננו, הגעה לאזור התחנה המרכזית היא כמו נסיעה לעולם אחר. במרחק של חמש או עשר דקות מהמקומות המוכרים לנו, הנוף משתנה, הבתים רעועים, האוכלוסיה אחרת. גם לוחמים מיומנים נכנסים לאזור הזה בחשש מסוים, חלקו מוצדק בשל הפשע הגואה באזור וחלקו קשור בחשש הטבעי שלנו מהזר והלא נודע. אבל גודאן גיורא ברגל משתלב בטבעיות בסביבה הזאת. כאומן שחללי היצירה שלו תמיד היו בדרום תל אביב, הוא רגיל אליה. במקום בו “נמצאת כל הג’יפה” כדבריו, “שם מתקיימת היצירה”. בכל הנוגע לדוג’ו של גיורא וספיציפית קבוצת הילדים, מדובר ביצירה מיוחדת. נגיע לכך בהמשך.

האימון מתחיל בשעה שש, בדוג’ו לא גדול אך מאובזר היטב שגיורא חולק עם מורה אחר, לאיגרוף תאילנדי. רעיון החלוקה דווקא מענין: הרי כולם צריכים את אותם הדברים: משטח טוב, שקי איגרוף ושאר הציוד שנשאר תמיד באולם. בעצם, כל שנותר לפני האימון הוא לתלות את הקליגרפיה היפנית עם הכיתוב “קראטה” ולהציב את דגלי שוטוקאן, ואנחנו מוכנים להתחיל.

אט אט מתקבצים כ-15 נערים וילדים, רובם מהאזור, אך יש בהם גם כמה מהדוג’ו של גיורא במרכז תל אביב. הדבר היפה ביותר בקבוצה הזאת הוא הגיוון: ילדים מכל מיני לאומים, ומכל מיני רקעים לובשים את החליפה הלבנה האחידה, ומתחילים באימון. על המזרן כולם שווים.

מתחיל החימום. גיורא מכיר כל ילד בשמו ומצליח בעת ובעונה אחת לראות את כולם יחד אבל גם את כל אחד בנפרד: “יותר נמוך”, “יותר ארוך”, “לא באת לפה לנוח”, “תחליף רגל”. גיורא דוחף אותם מהרגע הראשון. הוא לא חוסך, לאורך כל האימון, בהערות אישיות שנועדו לחזק ולמקד את התלמידים. הם מקשיבים קשב רב גם לביקורת שלו. בשלב מסוים הוא עוצר את החימום ומבקש מאחד התלמידים להפסיק להתעסק בחליפה. הוא מתקרב אל התלמיד ומסביר שבאימון כמו בקרב לא מישרים את החליפה אלא מתרכזים במאמן או ביריב. נדמה שכולם מפנימים. החימום לא קל ומשלב תרגילי יוגה, גמישות וכח. למרות הפרש השנים, גיורא נראה לא פחות גמיש מרוב הילדים על המזרון, אולי אפילו יותר. ואולי כאן טמון הסוד הראשון להצלחה של אימון ילדים. הם מחפשים מישהו להעריץ ולשאוב ממנו השראה, והיכולות של גיורא מאפשרות לו להיות הדמות הזאת עבורם.

קיהון. הילדים מתרגלים שילובים קרביים כבר מגיל צעיר. מאטה, צעד פנימה, גיאקוצוקי ומוואשיגרי. אני תוהה למה במקרה שלנו, חיכו עד שנגיע לדאן 2 כדי להתחיל שילובים…מתרגלים גם איוצוקי בסיסי וגיורא מסביר לילדים למה כדאי להם לבצע את התנועה בבת אחת ולא להסגיר את היציאה ליריב. גיורא נמצא בכל מקום, מדגים את התנועות, מסתובב בין הילדים ומתקן אותם תוך כדי תנועה. מותר לצאת לשתות אבל רק אחד אחד ורק ברשות. מתרגלים משמעת כאן דרך האימון.

קומיטה. מהקטנים ביותר ועד הגדולים – כולם מתרגלים. תחילה מתרגלים בזוגות את השילובים אחר כך כולם יושבים, ושני זוגות מתרגלים רדנדורי. קשה להם לבצע את השילובים מהקיהון בתוך הקרב אבל גיורא דוחק בהם ורואים תוצאות. מדי פעם רואים איזה מוואשיגרי יפה לראש, גיאקוצוקי חודר או התחמקות יפה. ניכר שהילדים מרגישים די בנוח בתוך הקומיטה.

קידה. אפילו יותר מהראימון עצמו, יש משהו משובב נפש בלראות את הילדים, במיוחד הקטנים, יושבים בשורה מסודרת בתנוחת מוקסו. אני תוהה איך היה הנראה העולם שלנו אילו כל הילדים בעולם היו יושבים במדיטציה של שתי דקות כל יום. הילדים יוצאים מהדוג’ו עייפים אך מרוצים.

בזמן שהדור הצעיר מתפזר עם ההורים שבאו לקחת אותם, מגיע אלי אלבז. אלבז מתאמן כבר משנת 1970 והוא מתארגן יחד עם אחרים לאימון הערב של המבוגרים. דור הולך ודור בא..

בשעה שהמבוגרים מתארגנים ישבתי עם גיורא לשיחה קצרה. גילינו ששנינו התחלנו להתאמן בערך באותו גיל, 11, אצל מאיר יהל. גיורא בערך 15 שנים לפני.

מתי התחלת להתאמן ולאמן?

התחלתי ב 1974 בקבוצת הילדים אצל מאיר יהל בירושלים. ומגיל צעיר אימנתי. בתחילה מחליף אצל מאיר, יותר מאוחר בעצמי כסטודנט באקדמיה לאומנות בצלאל ואת הדוג’ו הראשון בתל אביב פתחתי בשכונת נווה צדק, כשעברתי לעיר לאחר סיום לימודי בירושלים. מאז היו לי כמה וכמה דוג’ואים ובשנים האחרונות אני כאן, בשכונת שפירא.

תמיד אימנת ילדים?

לא תמיד. היה לי קשה בהתחלה לאמן ילדים ולא הלך כל כך טוב, אבל אני חושב שמאז שנעשיתי אבא בעצמי היה לי קל יותר לפתח את הסבלנות והגישה.

כמובן שבעמותה שלנו, שקצת מזדקנת, אימון וטיפוח קבוצות ילדים הוא קריטי להמשך. בתור מי שהצליח בכך, גם עם ילדים מאוד צעירים, מה אתה יכול לייעץ למאמנים שרוצים לטפח את הדור הצעיר?

קודם כל צריך להכיר בכך שזה לא מתאים לכל אחד. צריך להיות מחובר לזה. כמו שציינתי, גם לי פעם פחות התאים לאמן ילדים. זה דורש סבלנות מסויימת ופיתוח של גישה מותאמת. הדבר המרכזי הוא להיות עבורם דמות משפיעה. מישהו שהם יכולים להסתכל עליו מלמטה. מאמנים בכלל ומורים לקראטה בפרט, הם תמיד דמויות רבות השראה והשפעה על הילדים. אנחנו זוכרים תמיד את המורים שלמדנו אצלם כשהיינו ילדים. צריך גם להזהר עם זה: יש סיפורים על מורים שיצרו טראומות אצל ילדים, שהיו קשוחים מדי.

בנוסף צריך כל הזמן לאתגר אותם, תחרויות, הישגים, אירועים משותפים. לא מדובר רק בקראטה אלא ביצירת חוויה חינוכית, מעצימה, שנותרת איתם לאורך שנים.

בהקשר האתגרים אז ראיתי שיש גם חגורות בצבעים שלא היו כשאנחנו היינו ילדים.

הרבה שנים לא היו אצלנו צבעים, אבל זה נחל הצלחה בכל השיטות וקשה להחזיק ילדים בלי זה. כיום אנחנו מתחרים מול שיטות אחרות על תשומת ליבם של הילדים ולכן ביקשתי שאלי כהן יפנה לסנסיי אושימה לקבל אישור לתת חגורות לילדים. אושימה אמר מיד שאם זה מביא תלמידים חדשים כדאי לעשות זאת. כך חזרו הצבעים. הוספנו גם דרגות ביניים כי ילדים מתחילים בגיל צעיר, לפעמים בגיל שש או שבע ויש להם כל חצי שנה מבחן ואז אחרי שלוש שנים מסיימים את כל החגורות. אז עכשיו למשל בין קיו 9 ל קיו 8 יש חגורה עם לבן וצהוב שהיא עוד שלב בין הדרגות: קיו 8.5 וכך הלאה.

עוד בנושא אתגר לילדים. רציתי לדבר מעט על קאטה שהיא אחד מהנושאים המרכזיים בתוכנית האימונים לבוגרים השנה. באימון היום הם עשו קאטה רק כחימום. יש תמיד תחושה שלילדים, ואולי לא רק להם, להם קשה עם קאטה. זה פחות מלהיב אותם, וזה משהו שרק משהו שמתאמנים עליו למבחן. איך אתה מתמודד עם זה?

מדובר בתהליך מעניין: בתחילה הילדים הקטנים משתעממים מהקאטה, אבל אם עוברים כמה חודשים והסדר של התנועות נקלט – אפילו רצף של כמה תנועות מתוך הקאטה, זה מאוד משמח אותם. מבחינתם זה עוד אתגר ומשהו שהם יכולים להתגאות בו. הם מראים את זה להורים. אחר כך מבקשים ללמוד קאטה נוספת. בתחרויות של ההתאחדות הקראטה, הקאטה משחקת מקום מרכזי וילדים מבצעים קאטות יפות. לא יזיק לשוטוקאן לקחת משם משהו, לא מבחינת סגנון הקאטות, אבל האופן בו מתייחסים אל הקאטה בצורה מאוד מרכזית ורצינית.

כדרך אימון, חשוב לפרק להם את הקאטה ולעבוד על בונקאי שמחבר אותם לסיפור של הקאטה. בסופו של דבר, המתאמנים צריכים להפנים, דרך התרגול, שהקאטה מסייעת לנו לתרגל את הטכניקות הבסיסיות, את יציבה, המשכיות ותנועתיות וגם הכנה למצבים שונים בקרב, ובכך היא מהווה בסיס מאוד רחב להגנה עצמית.

בשלב הזה אנחנו קמים וגיורא מדגים עלי איך ניתן לשבור את היד של היריב בתנועות הראשונות של היאן נידאן. חוויה מעניינת…

לסיום נחזור להתחלה. אנחנו בשכונת שפירא, הרבה מתושבים וגם מהילדים אצלך הם ילדים של מהגרים או פליטים. ספר לי קצת על החוויה הזאת ואיך הקראטה מסייע להם בחיי היומיום?

יש כאן אחוז גדול של ילדים של תושבים זרים, לפני הקורונה היו אפילו יותר. יש כאן אתגרים גם מבחינה כספית, בעבר החזקתי כאן ילדים שלא יכלו לשלם, בחינם. זה נתן להם מסגרת ועשה להם טוב.

הילדים שמגיעים לכאן מוחלשים ביחס לאוכלוסיה הישראלית, מבחינה כלכלית ומבחינת מעמד: חוסר היציבות של ההורים מקרין על הילדים שמרגישים נחותים. כאן הם קודם כל מתאמנים עם עוד ילדים מאוכלוסיות אחרות, כולם שווים, הם מקבלים דרגה, חגורה, זוכים בגביע, וזה מחבר אותם בצורה חזקה ובלתי אמצעית לחברה הישראלית. זה שאני כישראלי נתתי להם דרגה, או מארגני התחרות נתנו להם גביע -מעצים אותם ונותן להם הכרה וערך. החברים שלהם והמשפחה וכולם שומעים על זה וזה מעלה להם את הביטחון. מעבר לכך, הקראטה תורם להם לתחושת הבטחון האישי, באזור בעיר שיש בו אלימות מדי פעם. כל זה יוצר משמעות וערך. התחושה שיש צורך כאן. אני מתכנן לפתוח עוד דוג’ו בנוווה עופר – עוד שכונה בדרום תל אביב.

תודה גיורא על האירוח. התחלנו בשיחה על יצירת אמנות וסיימנו בדיון על יצירת תוכן ומשמעות לילדים כאן בשכונה, דרך הקראטה. למרות שהיה אפשר להמשיך עוד הרבה זוהי נקודה מצויינת לעצור בה.

לכל מי שרוצה להצטרף לאימונים אצל גיורא להלן הפרטים:

דוג’ו	כתובת	קבוצה	ימים	שעות
שפירא	אריה דהמודינה 24 ת”א באולם הספורט של בי”ס שורשים	ילדים כיתות א’-ד’	א’, ד’	17:00 – 18:00
		ילדים כיתות ה’ – ח’	א’, ד’	18:10 – 19:40
		נוער כיתות ט’ – יב’ ובוגרים	ג’	19:30 – 21:00
		בוגרים	א’, ד’	20:00 – 22:00
מרכז ת”א	רח נחמני 39 (פינת יהודה הלוי)	ילדים כיתות ה’ – ח’	ג’	19:30 – 21:00

אימונים אחרונים — אימונים אחרונים — אימונים אחרונים

אימון קומיטה בדוג’ו חולון

בתחילת מרץ התכנסו חברי העמותה בדוג’ו חולון לאימון הקומיטה הראשון של השנה. הגעגוע לאימונים המשותפים ולעבודה מול יריב עשו את שלהם: הגיעו למעלה מ 70 חברים כולל כמות מרשימה של צעירים וחגורות לבנות. התחלנו באיפון וג’יו איפון קומיטה ומשם התפצלנו לצעירים ומבוגרים. הצעירים, בהובלת גודאן יניב מורסיאנו, החלו באימוני הכנה לתחרויות בעוד המבוגרים בהדכתו של גודאן יניב פסו התמקדו בסלאו ג’יו קומיטה.

לכל המעוניינים להצטרף לנבחרת ובכלל לשייף את הקומיטה שלהם, יערכו מעתה אימוני קומיטה מדי יום שישי בשעה אחת בדוג’ו מגשימים.