שוטו כאן תוכן מהדוה ראשונה - שוטוקאן אושימה דוג'ו קראטה

העלון הדיגטלי של עמותת שוטוקאן אושימה דוג’ו קראטה-דו בישראל

מהדורה מספר 1, יוני 2022

ראיון עם שיהאן שוטוקאן ישראל, אלי כהן

קשה לדמיין את המהדורה הרשמית הראשונה של עלון שוטו-כאן, בלי ראיון עם שיהאן אלי כהן. אלי הוא אדם רב תארים, רב פעלים ועסוק מאוד; אז אנחנו מודים לו שהתפנה, תוך כדי שהותו ביפן הרחוקה, לראיון וידאו קצר.

אלי, מטבע הדברים, כשיהאן שלנו, יש המון דברים שהייתי רוצה לשאול אותך, אבל ננסה להתמקד בכמה נושאים בראיון הראשון הזה. הייתי רוצה להתחיל דווקא במנטליות, שהיא הנושא בו אנחנו מתמקדים במהדורה הראשונה הזאת:

איך היית מתאר את שלבי ההתפתחות בקראטה מבחינה מנטלית? האם כמו הטכניקה גם המנטליות ניתנת לשכלול אין סופי? האם ההתקדמות הטכנית והמנטלית קשורות זו בזו קשר הדוק?

“כשראיינתי את סנסיי אושימה לספר שכתבתי עליו, הוא סיפר לי שבילדותו הוא ידע לצייר מאוד יפה וגם למד קליגרפיה; כשנה-שנתיים אחרי שהתחיל ללמוד קראטה באוניברסיטת ווסאדה (בגיל 17), הדוד שלו, שהיה מומחה קליגרפיה, העיר לו שהקליגרפיה שלו התקלקלה. אושימה, לא ידע להסביר את התופעה הזאת בזמן אמת, אבל מתוך הנסיון שצבר במרוצת השנים, הוא הבין מה קרה: בתחילת הדרך בקראטה, הלימוד הוא מאוד מקובע: איקיטה חזק, רגליים נטועות בקרקע וכו’. לעומת זאת, בקליגרפיה יש איזו זרימה: בין הקווים, בתנועות המכחול. הטבע, שהוא מושא הציור, הוא לא תקוע – אלא זורם. הקבעון הזה אינו רק עניין טכני: למרות שכבר בשלבים מוקדמים, המתאמן נחשף לאמירות על שיפור מנטלי, למשל באימון המיוחד, הקבעון שנדרש בטכניקה בתחילה משפיע גם על האופי. התנועות המקובעות, אופן הנשימה, הכח המופעל, משפיעים על המנטליות של המתאמן ויוצרים משהו לא משוחרר. כך אנו מתחילים, לרוב.”

“את ההתפתחות המנטלית ניתן להקביל לחמשת הדאנים שלנו. אני מאמין שהמספר חמש הוא לא רנדומלי; הוא השפעה ישירה של תורת הזן-בודהיזם שמדברת על חמישה יסודות בעולם: אדמה, אש, מים, אוויר וריק (emptiness). בתחילה, בדאן אחד, אנחנו באדמה; הקיבעון הזה שהזכיר סנסיי אושימה, הוא הרגליים הנטועות בתוך הקרקע. בדאן שתיים אתה נדרש להיות לוחם; להתפרץ, משהו שמתקרב יותר לייסוד האש, כמו הר-געש. בדאן שלוש, אתה צריך לזרום כמו מים. אתה עושה טוריטה ומשתמש בכח של היריב. אמנם הפרשנות המילולית של טוריטה היא ‘שחרור יד’, אך המהות של הטוריטה היא זרימה עם כל הגוף שלך, כדי לשחרר עצמך מאחיזתו של היריב. גם בקרב, בדאן שלוש, אתה צריך להיותר משוחרר. בדאן ארבע, אפשר לומר שייסוד הרוח הוא לאו דווקא ‘אוויר’, אלא רוח במובן של רוחניות. כשאתה עושה אירימי, שהוא עפ”י הסנסיי האלמנט החיוני ביותר של הקרטה, אתה עובר דרך היריב. גם אם יש לו חרב, אתה מקריב את עצמך, עובר דרך הצד החד של החרב שלו בכדי לנטרל את ההתקפה שלו. ההקרבה והביצוע בתזמון מדויק דורשים ממך להיות ברמה רוחנית גבוהה. לבסוף, מגיע דאן חמש, שבו הבחינה, היא בהגדרה בחינה של אופי. אני גודאן 32 שנים והרבה פעמים שואלים אותי מה זה בעצם גודאן: אני חושב שהרעיון בדרגה הזאת הוא לראות האם הקראטה באמת השפיע לך על האופי ואולי גם אם האופי השפיע לך על הקראטה. האם אתה פחות אגואיסט? מוכן יותר לתת. האם הקראטה הפך חלק ממך? אתה לא צריך לחשוב על התנועות, הן קורות כאילו מעצמן. זהו הריק. אך זה לא כל כך פשוט, בדרגת גודאן, יש לך את מירב הכלים לשפר את יכולותיך המנטאליות , הרוחניות ואפילו הפיזיות טכניות ( למרות הגיל המבוגר יחסית שבו מגיעים לדרגה הזאת). גם היום כשאני מתאמן יש לי תובנות חדשות; אני מבין שהדרך ל’ריק’ של דאן חמש היא עוד רחוקה. לסיכום, יש כאן שלבים שונים של התפתחות ולשאלתך, אופן ההתפתחות תלוי גם בדי אנ איי שלנו, מה אנחנו מביאים לקראטה אבל העקרון המארגן באימון הארוך הזה, הוא הרצון שלך לחיפוש ושיפור עצמי. אם תתמיד בכך, יש סיכוי טוב שהדברים החיוביים ברוח שלך יהיו דומיננטיים יותר לעומת דברים אחרים. שתהפוך לאדם שיוצר יותר הרמוניה עם הסביבה, מבין טוב יותר את האחר.”

איך זה בא לידי ביטוי בתוך הקראטה?

“כשאתה בקרב אפשר לדבר על כל מיני רמות מנטליות: בתחילה המחשבות הן: אני רוצה לנצח, אני שונא את היריב שלי… אבל אט אט, אתה מגלה שהעוצמות שהרגשות האלה מאפשרים להגיע אליהן, נמוכות יחסית. אתה מבין שכדי להתגבר על היריב ולהיות טוב ממנו, אתה צריך לאהוב אותו! כך, אתה יכול לחדור את המנטליות שלו, להרגיש אותו, לקרוא את המהלכים שלו מראש. אבל אז, אם אתה אוהב את היריב שלך, אתה לא רוצה להרוס אותו יותר. כאן, ברמות הגבוהות, יש איזה ניגוד שקורה בתוך קומיטה: תחשוב על שניים שעושים קומיטה ואחכ מתחבקים. בהחלט ניתן לחזק ולשפר את התחושות האלה. אנחנו לא משנים את הדי אנ איי הבסיסי שלנו, אבל כן יכולים להפוך לאנשים טובים יותר וזה בדיוק המסע.”

אתה חושב המסע שתארת כאן: שמתחיל באדמה, עובר לאש, מים, רוח וריק זה מסע שחייבים לעבור אותו שלב אחרי שלב או שניתן לדלג על שלבים בהתפתחות המנטלית שלנו בקראטה?

“המסע הזה הוא מאוד אינדיבידואלי. כל אחד מגיע לקראטה מתוך נסיון חיים מסוים: אחד היה אומן במוזיקה ואחד נהג מרוצים. נסיון החיים משתלב בתוך הפיתוח העצמי של הקראטה. מי שהיה מוזיקאי, אולי יבין אינטואיטיבית, מוקדם יותר, את הזרימה הנדרשת בשלבים מתקדמים. אז כן, בהחלט ניתן לדלג על שלבי התפתחות מנטלית. אבל, זה יוצר בעיה אחרת: לאלה שקופצים, קשה לעבור את השלבים הראשונים של הלימוד הטכני כי הם כבר מתקדמים יותר מנטלית לעומת הטכניקה שלהם.”

“הנה שני סיפורים על הבעיתיות שבדילוג על שלבים: כשהייתי שגריר ביפן, אונו סאן, לימד כאן אירימי גם מתחילים. הוא אמר לי, שמע אלי, אנשים מגיעים לדאן ארבע ולא יודעים לבצע אירימי ולכן אני רוצה להתחיל איתם מוקדם. היו לנו הרבה דיונים מקצועיים על זה, כי בעיני, הבעיה הייתה שהמתחילים לא היו מוכנים לזה מבחינה טכנית. אימנת את המנטליות שלהם להכנס לתוך היריב, אבל טכנית הם לא היו מספיק טובים לבצע את זה ואז בכל הקרבה כזו הם “מתו” מחדש. דוגמה נוספת: בדוג’ו שלי כאן ביפן, העברתי השבוע אימון בסאיי והתעקבתי לעבוד על תנועה הטוריטה הנמצאת בקאטה. היו שם סאנדאנים, שבתחילה לא היו מספיק זורמים, לא היו “מים” כשביצעו את התנועה; אבל אחרי שעה של אימון הם ידעו לעשות את זה טוב, כי הרמה הבסיסית שלהם היא שם. אחרים, מתחילים יותר, כולל חגורות לבנות, לא כל כך הצליחו להפנים את האופן הנכון והמשוחרר לביצוע התנועה. זה נכון שצריך ללמד דברים מתקדמים גם בהתחלה, כדי שאנשים יכירו את הדברים, שלא יווצרו פערים בהמשך, אבל צריך לדעת לעשות את זה ולהכווין את התלמידים תוך כדי התרגול. למזלנו יש לנו אנשים נפלאים בשוטוקאן שיכולים לעשות זאת. זה אולי סיכום טוב לתשובה הארוכה שנתתי לשאלה הראשונה שלך: איך אפשר להסביר שיש כזה ריכוז של אנשים נפלאים שמתאמנים כל כך הרבה שנים אצלנו? התשובה כנראה קשורה בעבודה המנטלית בקראטה. אחרת קשה להסביר זאת…”

הייתי רוצה לעבור לנושא הבא ולדבר קצת על הקאטה. אחד מהדגשים של תוכנית האימונים של ה BBC השנה היא הקאטה. ראשית מה אתה אומר לכל אלה שמתייחסים לקאטה כאל משהו שעושים לקראת מבחן?

“לפני שנה מתקשר אלי דניס האנובר, איש יקר, שהמציא את שיטת הלחימה ‘הישרדות’. דניס ואני נפגשנו עוד בשנות ה-70, סביב הקמת הנבחרת הראשונה למכביה. דניס שאל אותי, מה אנחנו בשוטוקאן עושים בקורונה – הוא רצה להתאמן אבל כמובן לא רצה לעבור על החוק שאסר באותה תקופה אימונים במגע. אמרתי לו, שניתן להתאמן בשטח פתוח במרחק אחד מהשני ואצלנו בשוטוקאן זה אומר שניתן להמשיך להתאמן על קיהון וקאטה. אצל דניס, האימונים היו רק במגע והצעתי לו לעשות התאמות לתקופה הזו. הקאטה מאפשרת לנו, קודם כל, להתאמן בכל מקום ובכל זמן וכפי שנוכחנו בשנתיים האחרונות, יש בזה יתרון גדול. אבל מעבר לכך, אנחנו בוחנים את רמת הלוחם דרך הקאטה שלו. כמובן שאנחנו צריכים להתאמן עם אחרים על הקרב עצמו, אבל אני מניח שהמחשבה של מי שהמציאו את הקאטה הייתה גם על הפיתוח האישי של הלוחם. הקאטה, היא כלי אידאלי לעשות קרב בצורה המושלמת; ככל שאתה מתרגל אותה, כך במציאות התנועות שלך יהיו יותר נכונות, יותר קרובות לשלמות הזאת. מול יריב אמיתי, קשה לעשות תנועות שלמות ומושלמות, אבל ככל שתתאמן על הקרב האידאלי דרך הקאטה, הקרב מול היריב יהיה שלם יותר, ואם לא תעשה זאת, אתה לא תגיע לשלמות ולשיפור העצמי שאנחנו מחפשים. המפגש בין התנועות הזורמות והמושלמות בקאטה, יחד עם, הרגשת היריבים והאפקטיביות של הקומיטה יוצר השלמה הדדית חשובה.”

בהקשר של הרגשת היריבים; באימונים עולות הרבה שאלות לגבי המשמעות של התנועות בקאטה. האם לתפישתך כל אחד יכול לבחור את הפרשנות שלו לתנועה כל עוד הוא מבצע אותה חיצונית מדויק?

“חשוב לבצע את הקאטה אם פרשנות נכונה וספציפית. קח לדוגמה את התנועות הראשונות של היאן נידאן: אני יכול לחשוב עכשיו על חמש פרשנויות שונות של התנועות הללו, כולן יכולות להיות בסדר, לכאורה, אבל ברגע שאתה מתמקד בפרשנות שאתה בוחר, התנועה תראה אחרת. ככה בדיוק נוצרות שיטות לחימה שונות. לכן, חשוב לעקוב אחר הפרשנות הרשמית. אם זו תנועת הטלה למשל, יש לבצע הטלה. חשוב להבין שעדיין יש מקרים שנתונים לפרשנות וגם משתנים עם השנים. עד עצם היום הזה אני שואל את הסנסיי על פרשנות נכונה של תנועות מסוימות…בהיאן סאנדן, למשל, בספר כתוב שהתנועות עם המרפק היורד למטה הן תנועות התקפה וכאן לאחר שחקר את העניין, הסנסיי החליט לשנות את הפרשנות הכתובה לתנועת הגנה בה אנו מתאמנים היום. אז לסיכום, בכדי לשמור על השיטה, על המסגרת, חשוב לשמור גם על הפרשנות. אין זה אומר שאי אפשר לנסות הרבה פרשנויות בתרגול חופשי. זה אפילו מומלץ. כל עוד, אתם יודעים לחזור לפרשנות המקורית ואותה להציג כשמבצעים את הקאטה. כך שומרים על שפה משותפת וכמובן על מסגרת השיטה שלנו.”

שאלה אחרונה בעניין הקאטה: מה את חושב על תחרויות כדרך לעודד צעירים להתאמן על הקאטה? למה לא עושים אצלנו בשיטה תחרויות קאטה וכן תחרויות קומיטה?

“תראה, אני בעצמי הצגתי קאטה בתחרויות במכביה; אבל סגנון הקראטה שלנו לא מתאים למה שהם דורשים בתחרויות. כשביצעתי את הקאטה, זורמת עם הרגשת יריבים כפי שאנחנו עושים, הם הסתכלו עלי בצורה מוזרה כי היא הייתה שונה ממה שבדרך כלל מבצעים בתחרויות בהן יש כל מיני חוקים נוקשים כמו אי תזוזה של הבגד וכו’. הם אמרו שקאטה מאוד מעניינת…(צוחק) אבל לא ידעו איך לשפוט את זה. לכן, כל זמן שמערכת השיפוט הבינלאומית לא תשתנה ותמשיך לשפוט קאטות באופן דומה לתעמלות קרקע, אני לא הייתי ממליץ לדוג’ו או לבודד להשתתף בתחרויות הללו.”
“באופן כללי, חשוב להבין את המקום של נושא התחרויות: את השיטה של הקומיטה התחרותי, בה אנו כן עוסקים, המציא סנסיי אושימה. בתחילת דרכי, עשיתי לא מעט קומיטה תחרותי, פשוט לא היה מישהו אחר שייצג את ישראל באירועים כמו המכביה. בטווח הארוך, התמודדות עם האלמנט של עימות אמיתי ומתח שקיים בתוך התחרות, סייע לי. אבל בתקופות בהן התחריתי הרבה, זה היה בעייתי; היו לי הרבה נצחונות וזה קצת עולה לך לראש – אתה מתמקד רק בזה, עושה תנועות של תחרות וזה משפיע לרעה על רמת הקראטה. בתחרות יש שופט, ומי שמנוסה יודע שהדבר החשוב הוא הניקוד של השופט. ברגע שאתה יודע על מה נותנים נקודות, בזה אתה מתמקד וזה מגביל אותך לסוג מסוים של קרב. לכן, אני אומר לצעירים תתנסו בקומיטה, אבל צריך לדעת לשים את זה בפרופורציה. מי שאוהב קומיטה תחרותי ואפילו מי שרוצה להתנסות בתחרות קאטה, צריך להתכונן לזה לפי הנדרש (בקאטה, באופן ספיציפי, מדובר בדרך מאוד שונה מאיך שאנו מבצעים אותה בשיטה שלנו) אבל להבין שמדובר בעבודה מסוג אחר ולדעת, בעזרת המורה, לחזור לנתיב המכרזי של השיטה שלנו אחר כך; לחיפוש ושיפור עצמי בדרך האימון בקראטה על מנת להתפתח ולהגיע לתובנות ויכולות טכניות ורוחניות גבוהות.”

אלי, ברשותך נושא אחרון, קצת יותר בצד הארגוני. לפני מספר שנים הכריז הסנסיי שהוא לא יוביל את הארגון באופן פעיל, במקום קם מנגנון של שיהאנים, מדריכים ראשיים, בכל מדינה. האם אתה יכול להסביר קצת מה זה אומר?

“הסנסיי מאוד התעקש תמיד לומר שהוא לא מנהל הארגון, הוא ראש שיטה. כלומר, מתמקד בצד המקצועי. אמנם היו מתייעצים איתו גם בצד הארגוני, אבל הוא לא ניהל באופן שוטף שום מדינה בעצמו. בתחילת הדרך, בכל מדינה, המייסד עשה הכל בעצמו: כך אצלנו, מאיר יהל היה גם המורה הראשי וגם המנהל הניהולי. כמו דניאל שמלא בצרפת, נורמן וולש בקנדה ואפילו הרבה מאוחר יותר, אונו יאסונורי ביפן. לאחר שהארגון בכל מדינה החל להתגבש, הסנסיי, כראש השיטה, מינה שני נשיאים בכל מדינה: נשיא העמותה, שהוא נשיא ניהולי ונשיא מקצועי שהוא ראש מועצות החגורות השחורות (BBC) והאחראי על תוכנית והובלת האמונים. נשיא ה BBC, עובד צמוד עם נשיא העמותה. שני הנשיאים עובדים בהתנדבות ומתמנים לקדנציה של 4-5 שנים. המנגנון זה נשמר עד היום. בתחילת הדרך, הסנסיי קבע מי יאיישו את התפקידים האלה, אבל לאורך הזמן הארגונים גדלו והסנסיי פחות הכיר את כולם. לכן הוא בחר לו באופן טבעי, בכל מדינה, מי שיוביל ויהיה השיהאן של המדינה בעתיד. כך בשנות השמונים, הוא החל להתייעץ איתי על מי יחליף אותי בתור נשיא ה BBC. אני הייתי זה שמביא את שמות והסנסיי היה מאשר. בשנת 2018 הסנסיי הגיע לגיל 88, שבמסורת היפנית נחשב לגיל פרישה. הסנסיי החליט שהוא פורש מתפקידו כראש השיטה, כלומר, כשיהאן של שוטוקאן אושימה דוג’ו העולמית. בהתאם לזאת, הסנסיי החליט שבמקום ראש שיטה, הוא ימנה רשמית שיהאנים, לפי אזורים גאוגרפיים. אלה לא תמיד חופפים למדינות, תלוי באזור ובנסיבות. למשל, השיהאן של בלגיה גם אחראי על מרוקו ועל מדינות ערב כי הוא ממוצא ערבי. השיהאן של צרפת, אחראי גם על ספרד כי שם לא היה באותה שנה, 2018, מישהו בכיר מספיק שיוביל. וכך נקבעו שבעה שיהאנים, שסנסיי אושימה מינה אותם להמשיך להוביל את השיטה העולמית ואלו הם: אונו יאסונורי ביפן, ג’ים סגאווה בארה”ב (הסגן שלו הוא ג’ון טרמוטו מאחר וג’ים מאוד מבוגר), נורמן וולש בקנדה, אלאן גבריאלי בצרפת, פטריק מוטה בשוויץ, חאליד ג’ומלארי בבלגיה ואני בישראל. ב 2018, השבעה התכנסו בביתו של הסנסיי וקבעו שהמבחן הבא לדאן חמש, שיהיה ללא נוכחות הסנסיי, יתקיים בשנת 2020 באירועי 50 לשוטוקאן ישראל. האירוע כאמור התבטל בשל הקורונה, אז כרגע מתכננים את המבחן לאוגוסט השנה במסגרת חגיגות 50 שנה לשוטוקאן קנדה. הרעיון הוא, שכל השיהאנים או נציגיהם מהמדינות השונות יגיעו. לא נקבע עדיין מי מהשיהאנים יוביל את המבחן, כי תמיד צריך מוביל לכל מבחן, אך אני מתכוון להציע שראש המדינה המארחת יהיה זה שיוביל. באופן כללי, השיהאנים מכירים אחד את השני הייטב, הרבה שנים. לא רק בקראטה, גם בעסקים, כדי שתתקיים שותפות צריך שלושה דברים: אמונה מוחלטת בין השותפים, אינטרס משותף ושהשותפים יסתדרו טוב ויהיה להם נחמד ביחד. בינתיים, כל האלמנטים האלה מתקיימים בקבוצת השיהאנים, ונראה איך המנגנון הזה יתפתח לאורך הזמן.”

לסיום אלי, האם יש לך מסר שאתה רוצה להעביר מעל בימת העלון המתחדש?

“כן, דבר פשוט: חברה אל תתנו תירוצים לעצמכם, תתאמנו! תבואו לדוג’ו, תתאמנו בבית, תבואו לאימונים מיוחדים – הם כלי מאוד חשוב להתפתחות המנטלית ואם עושים אותם נכון הם גם משפיעים על האימונים בדוג’ו. וד”ש מטוקיו לכל חברי ישראל שוטוקאן. נתראה באימונים.”

תודה רבה אלי על הזמן והתובנות.

ברכות לגודאן פאול אלעזרא בהגיעו לגבורות

גודאן פאול אלעזרא, מדור המייסדים של שוטוקאן ישראל, הגיע לגבורות ולרגל המאורע בקשנו מיודאן תומר ולנסי, ראש דוג’ו רעננה, לברך את פאול:

חלק מדרך הקראטה בה אנו הולכים, קוראת לצניעות והערצת מעשים במקום אנשים. על כן, אני מניח שפאול שתמיד חינך אותנו לצניעות, היה מעדיף שאכתוב על דוג’ו רעננה, אותו הקים לפני חמישים שנה, ולא בהכרח עליו.

פעם שאלנו איך מעריכים איש קראטה, והתשובה הייתה שמסתכלים על שלושה דברים: על האדם עצמו, על המורה שלו ועל התלמידים שלו.

המורים של פאול, במקרים רבים, משותפים לכולנו, מכיוון שהם אבות השיטה שלנו ובראשם סנסיי אושימה. את פאול עצמו, מי שמכיר מכיר, מוקיר. מי שעדיין לא מכיר, מוזמן תמיד לאימון בדוג’ו רעננה או להגיע לאחד מאימוני שישי בבוקר שפאול עורך בביתו. אני באופן אישי מאוד אוהב את פאול, מעריך אותו לאין שיעור, ומנסה ללכת כמיטב יכולתי, בדרך שהוא מורה. אני ממש לא היחיד.

אם נסתכל על תלמידיו של פאול ועל המפעל, רב השנים, הנקרא דוג’ו רעננה, נראה אנשים ישרי דרך, חרוצים, נכונים לעזור לזולת. מנסים תמיד להשתפר וממעטים בהאדרה עצמית. תלמידיו של פאול, הם אנשים שאני גאה להיות חבר שלהם. אנשים מוצלחים כל אחד בתחומו.

פאול מציב לנו, תלמידיו, דרישות ברורות ביותר. אין בכלל ספק ומאוד ברור איך נכון לעשות כל תנועה, כל קאטה, ומה צריכה להיות האווירה הנכונה באימון. לאחר הצבת הדרישות הברורה, מגיעה מגיעה אומנות שכלל אינה פשוטה, איך מביאים את התלמידים להתמודדות והשקעה בהשגת המטרה. פאול עושה זאת באהבה, אך בכנות מלאה, בלי רחמים ובלי הנחות. פשוט שיקוף המציאות, בשפה ברורה ללא התחמקות או הטעיה, הוא מציין מה לא כשורה והיכן בדיוק נעשתה שגיאה. הדבר הבא שלמדנו מפאול הוא שאין “קסמים”. את המעבר מהיכן שאנחנו נמצאים לנקודה בה אנו רוצים להיות, ניתן לעשות רק בעבודה קשה. ולפאול אין בעיה, נהפוך הוא, יש בו אפילו שמחה, לגרום לנו ולעשות יחד איתנו עבודה ממש, אבל ממש, קשה.

פאול, נאחל לך בריאות איתנה, שתמשיך ותוביל בדרכך הצנועה, במקצועיות בחריצות בבריאות איתנה. שתאריך ימים, ושהדברים היקרים לליבך, יפרחו וימשיכו לעולמים.

תומר ולנסי, יודאן, ראש דוג’ו רעננה.

את מי אנחנו מאמנים באימון המיוחד

ראיון עם נשיא ה BBC, גודאן, יניב פסו

שלום יניב, כפי שאתה יודע, חלקים רבים במהדורה’ הרשמית הראשונה הזאת’ יוקדשו לנושא המנטליות בקראטה וזו הזדמנות מצוינת לדבר קצת על האימון המיוחד בכלל וזה שנערך בחודש שעבר בפרט, כי זהו אולי המקום בו הדגש על המימד המנטלי בקראטה הוא הכי חזק ומורגש.

קודם כל איך היה האימון לדעתך?

“אימון החורף האחרון היה אינטנסיבי כרגיל; מתוך 40 השעות שהיינו יחד התאמנו כמעט חצי מהזמן ,ובכל זאת היה זמן לאכול בנחת ולשוחח עם חברים. השתתפו 48 מתאמנים סך הכל. היו שני דברים מעניינים ושונים באימון הזה: ראשית, לראשונה קיימנו אימון חורף במתכונת של 50 + בהובלה הנפלאה של גודאן דני עמית. שתי הקבוצות התאמנו במקביל ובנפרד רוב אימון. למרות האינטנסיביות של האימון הקצר יותר, קבוצת המבוגרים עברו אימון שלם ומלא ללא פשרות והתאוששו מצוין. שנית, לקבוצה הרגילה הגיעו 7 מתאמנים שזה היה עבורם האימון הראשון! וכן היו הרבה בני נוער -מגמת שינוי נפלאה לשוטוקאן. כמות החדשים והצעירים דרשה מאיתנו המובילים, להסביר ללמד ולהראות מה זה הדבר הזה שנקרא אימון מיוחד וככל שהאימון התקדם, החברה הבינו והפנימו ,והתחילו להשתגע ,לצאת מעצמם ולהביא משהו חדש שלא נכנע לעייפות ולרצון נוח ולהוריד קצב.”

זה די ברור שלמרות שאנחנו מבצעים המון תנועות במהלך האימון, לא מדובר כאן על אימון טכני, אז את מי או את מה אנחנו בעצם מאמנים באימון המיוחד?

הטכניקה היא דבר הפחות חשוב באימון המיוחד. המתאמנים אמורים להגיע מוכנים ,זאת אומרת עם בסיס טכני מספיק ועם הבנה מנטלית למה הם נכנסים. אנחנו יוצאים לאימון הזה כדי לאמן את המיינד ואת והמנטליות. אנו יוצאים כדי לאוורר ולהסיר חלודה מהנפש מעין שטיפה לנשמה. ההכנה מתחילה עוד לפני האימון; ההחלטה לצאת לאימון מיוחד היא כבר צעד מנטלי. רבים נשברים כבר בשלב הזה ומוצאים תירוצים וסיבות לעצמם כדי להימנע מהקושי. זה כמובן נורמלי וטבעי , אנחנו רק צריכים להכיר בזה ולהבין שאפשר אחרת.

ההחלטה הזאת באמת לא פשוטה ומלווה בחששות; אני למשל, הייתי מבקר בשירותים באופן תכוף לפני האימון המיוחד, במשך לפחות 20 האימונים המיוחדים הראשונים שלי…ואז מגיע האימון עצמו: כבר באימון הקיהון הראשון, ניכר שזה לא אימון טכני, המתח אצל כולם גדול ומורגש, והיכולת להיכנס למצב מנטלי אחר מהיומיום נתקלת בקשיים ומחסומים פנימיים. אני מכנה את האימון הראשון: “גירוש שדים”- מעין שער כניסה שבו אתה מגרש דרקונים שנמצאים ומונעים מאיתנו להיכנס לרובד עמוק יותר. לכן, הרבה פעמים אחרי האימון הראשון, שרירי הרגליים מתכווצים והגוף יכול לפלוט חום במשך שעות. בהמשך, רצף האימונים מתוכנן בצורה כזאת שבכל פעם יש לנו קושי נוסף להתמודד ולעבור דרכו: לקום מהמיטה לקראת האימון הבא, לצלוע לדשא ולא להאמין שאתה מסוגל לבעוט עכשיו אפילו בעיטה אחת ,שלא לדבר על אלף ,להתמודד עם עמידת קיבאדצי אחרי ריצת בוקר ועוד. עם זאת, במקום להוריד עצימות, אנחנו דורשים מעצמנו להעלות קצב, וככל שאנחנו חווים יותר כאב והתנגדות פנימית, אנו מנסים למצוא מבפנים כוחות אחרים כדי לעבור את המחסום הנוכחי.”

“אז אחת התשובות לשאלתך היא אנו מאמנים את עצמנו להתמודד מול חסמים, דרקונים, קשיים וכאבים ולעבור דרכם כדי להגיע למחוזות אחרים. אנו עושים זאת דרך תרגילים פשוטים וידועים בלי צורך ללמוד טכניקה ,אלא להפך ,לחזור על אותה תנועה אינספור פעמים כדי ללטש את החלק הפנימי בהוויה שלנו. משתמשים בגוף כדי לאמן את המנטליות -לאחד את הגוף והנפש. לדעתי האימון שהוא אולי החשוב והקשה ביותר, הוא אימון הקיבדאצי; בעמידה, הלכאורה ססטטית הזאת, אנו חווים כל שנייה וכל נשימה כאב וקושי, והרעיון הוא לרדת יותר נמוך ולהגביר את הסבל. זה הפוך לגמרי מחיי היומיום, הפוך מהאינסטינקטים שלנו, ממה שהגוף והראש רוצים בכל שנייה שעוברת. קל מאוד לוותר, לשחרר קצת ובאופן לא מודע למצוא תירוצים למה נכון לי עכשיו להקל על עצמי. הגישה צריכה להיות, שבאתי לקיבדאצי הזה כדי לאהוב את עצמי ולחזק ולשפר את עצמי ולהאמין שככל שאצליח להשקיע בעצמי יותר – דרך הכאב – כך הרווח יהיה גדול יותר.”

האם העבודה על כל הדברים שתארת עכשיו צריכה לקרות רק באימון המיוחד? איך מביאים חלק מהעבודה המנטלית הזאת לתוך האימונים בדוג’ו ואולי גם האימונים האישיים?

“האימון בקרטה שלנו הוא ‘דרך’ (Do), כלומר אומנות ולא רק לחימה: jutsu. לכן, כבר בשלבים מוקדמים בדוג’ו, המורים מנחים אותנו לא להפריד את האימון מחיי היום יום. אחרי אימון מיוחד, מגיעים לדוג’ו ולחיים באנרגיות וקימה גבוהים עם רוח לחימה חזקה, תחושת התעלות וכח -וזה מורגש מיד באימונים. אמנם השלב הזה לא נמשך זמן רב, אך הידיעה שיש לי את היכולת לסמוך על עצמי נשארת לאורך זמן. כך אפשר להתחבר לעוצמה הזאת בהרבה רגעים בדוג’ו או במשברים בחיי היומיום. אין צורך, וזה גם לא נכון, לחיות ביומיום בעצימות של אימון מיוחד, אבל באופן טבעי משהו בנו משתנה מבפנים בעקבות אימונים מיוחדים -רמת האנרגיה והכח שלנו עולה והשקט הפנימי גדל.”

אפרופו האימונים האישיים, האימון המיוחד הוא בסהכ מסגרת מאוד חברתית. היחד הזה במהלך האימונים וביניהם מסייע לנו להתמודד, אך בשעת הקרב ייתכן ונצטרך להתמודד לבד…כמה חשוב החיבור עם הקבוצה לעומת העבודה האישית תוך כדי האימון המיוחד?

“לדעתי יש אולי מספר אנשים בודדים שיכולים לקיים אימון מיוחד לבד ללא קבוצה. כדי להביא את עצמך לרמות אנרגטיות גבוהות ולשמור עליהם כמו אלה שנדרשות באימון מיוחד, צריך לפחות שלושה דברים:
מקום -שמיים וארץ. חברה – האנרגיה והרוח של הקהילה והמתאמנים והובלה – מובילים שינחו אותך בדרך. הכוח של שוטוקאן, כמשפחה, נותן את התמיכה והדחיפה ומאפשר לנו לקיים אימון מיוחד. במהלך האימון אתה מקבל אנרגיה מהקבוצה ומעניק ללא חשבון את הכח והתחושה שלך לכולם. זו התנהגות מיוחדת וקהילתית. אנו רואים שבקבוצות קטנות האימון קשה יותר והעומק או השיגעון והטירוף שאפשר להגיע אליו עלול להיות מוגבל יותר. עם החברים שעברו איתנו אימון מיוחד, נוצר קשר וחיבור אחר לאורך השנים – היינו יחד במחוזות קשים ומעט מטורפים והלכנו בדרך הזו יד ביד. זה קשר מיוחד שלא מצריך הרבה שיח.”

למרות שהמסגרת הכללית של האימון המיוחד, כמו הקראטה כולו, די נשמרת הדוקה עם השנים, ישנן עדיין התפתחויות עם הזמן, כמו למשל אימון אובר 50, או הפסקת הריצה ללא נעליים על האספלט; אם אתה צריך לדמיין כמה עשורים קדימה, איך אתה רואה את האימון המיוחד מתפתח, אם בכלל?

“אימון 50 פלוס הוא מודרני יחסית אבל לגמרי ממשיך את המסורת והדרך. הוא נולד מתוך הצורך של מתאמנים רבים בעולם שממשיכים להתאמן בגיל מבוגר, ונבנה מתוך ניסיון עשיר ועמוק של המובילים בשוטוקאן. נכון שהתוכן באימון 50 פלוס מעט שונה, אבל בסיס שמונת האימונים נשאר אותו דבר וכמובן שהרוח נשארת. השינוי הוא ההתאמה ליכולות הפיזיות, תוך שמירה על הגוף, ולמידה איך להמשיך לטפח אותו בגיל מבוגר.”

“לגבי הריצה נשאלת השאלה מדוע היא נכנסה לאימון המיוחד מלכתחילה? מה הקשר לקרטה? למה לא להוסיף אימון אחר במקומה? לטעמי יש כמה סיבות לכך: הדרך הטובה ביותר, היא להימנע מקרב. לא סתם אנחנו מטפחים איפון קומיטה שבו קודם מגינים ואז מוסיפים התקפה חוזרת. לעיתים, הדרך הטובה ביותר למנוע קרב או להציל את עצמך ואת קרוביך תהיה לרוץ. סיבה אחרת לריצה היא פשוט לעשות את האימון לקשה יותר. לא רק ברמת הכושר אלא כהתמודדות עם משהו שרובנו לא רגילים אליו. הכוונה היא להתמודדות מנטלית עם המחשבות מסוג: למה בכלל לרוץ, או לא בא לי לרוץ יחף על האספלט ובטח לא ב 5:00 בבוקר בקור המקפיא… זו שוב התמודדות מנטלית שמאפשרת לנו להגיע למחוזות אחרים. אני אף פעם לא הייתי אצן מוכשר, אבל כשהייתי צעיר יותר, הגוף שלי אפשר לי להענות טוב יותר לאיך שהמיינד דחף אותו; ברוב הריצות הייתי פותח בספרינט, כי בהתחלה יש כוח ואין תירוצים, ואחר כך הייתי ממשיך כמה שיותר מהר בלי להפסיק, כולם חשבו שאני רץ מנוסה ובכושר אבל לא היה לזה שום קשר. החוויות החזקות ביותר שלי באימונים המיוחדים היו כמובן בקיבדאצ’י אבל גם בריצות. אני זוכר בבירור ריצה שבה נכנסתי להלך רוח “מדיטטיבי משוגע”. רצנו כבר כרבע שעה ורצתי הכי מהר שיכולתי. זו הייתה ריצת ספרינט לא נגמרת. התנשפתי עד כמעט עלפון אבל המשכתי בלי להאט. הייתי מודע ברקע לאנשים שרצו במעגל הדשא, לאנשים שאמרו לי להפסיק ושאני אתמוטט ועוד אבל כל מה שהיה באותם רגעים, כל העולם, כולי הייתי -“נשימה פנימה נשימה החוצה רגליים דוחפות את הרצפה” וזהו. שום עבר, או עתיד, שום כאב או ציפייה. הייתי רק רגליים שדוחפות וריאות שנושמות. זו חוויה שגובלת בטרוף וגם בהארה.”

“אני מקווה שבעתיד האימון המיוחד ישאר במתכונת דומה. מה שחשוב זה שהרוח תישאר. אפשר מעט לשנות את הטכניקות, או את סדר האימונים, להוסיף טיפה. בעיקר כדי שלא נהיה מוכנים מראש ל80 קאטות וזהו. אלא שנהיה מוכנים מנטלית לכל מה שבא, בכל רגע. למשל, אני זוכר שגודאן חיים מזרחי הוסיף באחד האימונים “עד 120″: 100 כפיפות בטן ועשרים שכיבות סמיכה בסוף כל אימון. אני הוספתי באימון האחרון, 3 קאטות אישיות בעצימות של אימון מיוחד בסוף כל אימון בשתי הקבוצות.”

האם יש דגשים ספיציפיים לחשוב עליהם לפני כל אימון במהלך האימון המיוחד? ברור שהשאיפה היא לתת את כל כולך ולפרוץ את הגבולות היחסיים של עצמך אבל האם יש “דרך נכונה” וספציפית לגשת לכל אחד מהאימונים לדוגמה: לבצע את תנועות הקיהון מאוד משוחררות אבל לא לפספס אף תנועה ולצאת מיד בספירה בתחושה של יריב, או בקיבאדאצ’י עדיף לשמור על גובה אחיד, שקט ויציבות זאת אומרת לא לרדת הכי נמוך אם זה אומר שתצטרך לעלות למעלה אחרי כמה דק, וכו’?

“לפני אימון מיוחד צריך להתכונן ולהתאמן. פיזית ומנטלית. בין שאר ההכנות שלי לאימון, הייתי קם בארבע בבוקר, בחורף ויוצא לעמוד יחף על הכביש הירושלמי הקר. בשלב מאוחר יותר זה משתנה; אחרי כמה עשרות אימונים, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לצאת לאימון מיוחד בכל רגע נתון, ללא הכנה. את אימון הקיץ האחרון, היה אמור להעביר גודאן אמיר לוי. לצערנו, הוא נפצע יומיים לפני האימון. כשהוא התקשר להודיע לי שאני מעביר את האימון, הבנתי מה הולך לבוא עוד לפני שהספיק לומר משהו ותוך כמה שניות, החלטתי שאני מוכן. רק אחר כך באה הטכניקה: לתכנן ולהוביל אימון קיץ מורכב ורב משתתפים, בתוך יומיים בלבד. אני חושב שאחרי שעוברים אימונים מיוחדים, מפתחים יכולת הבנה שבכל רגע נתון אנחנו עשויים להיכנס למשבר בחיים ושבידנו להחליט אם נכנס אליו במנטליות ברורה, בהירה, שקטה וחזקה.”

“במהלך האימון המיוחד, דרך ההתנהלות הנכונה היא לנסות לחיות כל נשימה ולהיות ברגע הזה מבלי לשקוע במחשבות כמו עוד כמה אימונים יש? מתי זה נגמר? או אפילו: ‘יש איזה כיף כבר עשינו 50 קאטות’. בין האימונים, להבין שיכולתי לתת עוד מעצמי. כל שאר הדברים, נגזרים מההחלטה העיקרית שהיא: באתי כדי לתת את המירב מעצמי לעצמי, באהבה לעצמי ולחברים שלי. אם צריך, ארד יותר בקיבדאצי, אם צריך אעשה תנועות מהירות יותר וכל הזמן אעזור לדחוף קדימה את החברים.”

עבור הקוראים שלנו שטרם הייתה להם הזכות להשתתף באימון מיוחד ומתכננים לצאת לאימון הראשון שלהם השנה, איך אתה ממליץ להתכונן לפני? איך נמנעים מפציעות עומס באימון המיוחד?

“הייתי ממליץ לא לשמוע יותר מדי פרטים על מה שהולך להיות, רק להתכונן בשבועות שלפני כן על כל הקאטות והטכניקות בעצימות גבוהה ולהרהר באימון המתקרב מתוך החלטה שמה שלא יהיה, ואיזה קושי ויריב שלא יבוא, אני אעשה את הכי טוב שלי. במהלך האימון שותים הרבה, מנסים לנוח טוב, אוכלים את כל הארוחות, עושים תרגילי שחרור אחרי אימון ותרגילי חימום לפני אימון ,מטפלים בעצמינו בין האימונים: עיסויים פלסטרים משחות וכל מה שצריך. מטפלים בחברים שזקוקים לנו ובעיקר שומרים על רוגע ושקט בין האימונים, בלי הסחות דעת כמו טלפונים ודברים לא חיוניים אחרים.”

וכרגיל לסיום לשלב השאלות האישיות. הובלת את שני האימונים האחרונים. האם אתה מסתכל על האימון אחרת מנקודת המבט של ראש ה BBC?

“כמובן שכנשיא ה בי-בי-סי אני מסתכל יותר מלמעלה ובראיה יותר כוללת וגם יותר ביקורתית. אני מתחיל להבין ולראות מה הכיוון ששוטוקאן צריכה, אבל יקח לי כשנה להתבונן יותר לעומק ולהניע את הדברים לכיוונים שאני רואה וחושב שצריך. באופן ספציפי, לגבי שני האימונים האחרונים, אני רוצה לציין שני דברים: ראשתי, הרבה מתאמנים נמנעים לצאת לאימון המיוחד: זו לא המנטליות שהייתי רוצה עבור שוטוקאן. אני סבור שכל מי שיוצא ומבין את החשיבות של האימון צריך להקרין ולהסביר את זה לכל שאר משפחת שוטוקאן. שנית, במבחנים בקיץ ניכר כי רמת הקאטות ירדה. אולי בגלל תקופת הקורונה ולכן הדגש בתקופה הזאת לדעתי צריך להיות על שיפור הקאטות האישיות וקאטות החובה.”

מה האימון המיוחד הכי מיוחד שלך ולמה? (או לפחות אחד שזכור לך מאוד)

“טוב, זו שאלה מכשילה, כמו לשאול את מי אתה אוהב יותר את אמא או את אבא? הרבה אימונים השאירו בי חותם חזק. לפני כמה שנים, במהלך ריצת הבוקר, דחפתי את עצמי מנטלית חזק, אבל השריר בשוק ברגל שמאל לא עמד בעומס ונקרע. גודאן אריה לוי, בעל נסיון רב ולב רחב, ייעץ לי באופן חד משמעי, לא להמשיך להתאמן ולשמור על עצמי. כך שלמעשה, נשארתי באימון אבל לא התאמנתי. את אותו אימון, הוביל גודאן יניב מורסיאנו ובאופן הכי טבעי הוא צרף אותי להשגיח ולהתבונן מהצד. זו הייתה חוויה משמעותית ואחרת.”

“אבל האימון הכי מיוחד שלי, היה האימון המיוחד הראשון שהעברתי. גודאן דני עמית, שהיה אז הנשיא, ביקש ממני להעביר לראשונה אימון. הוא הבהיר שאני אחראי לכל דבר מהתחלה ועד הסוף. שהכל כבר היה מוכן, התבטל לנו המקום בו היינו אמורים לעשות את האימון. דני פשוט נתן לי לנהל את האירוע. חיפשתי מקומות בארץ יחד עם פרדי, ומצאנו מקום שלא הכרנו ולא היינו בו לפני כן. האימון נפל על שלושה ימים של חורף מטורף והתחלנו את האימון באיחור, כי בשל הסערה אנשים רבים איחרו. כך שהתחלתי להוביל את האימון הראשון שלי, כבר עם בעיית זמנים. בלילה הראשון, לא נרדמתי בכלל וכאבה לי הבטן מרוב התרגשות. באימון האויצוקי, היה חושך מוחלט באולם ,ירד מבול והיה רעש חזק של גשם על פח גג האולם. שמדי פעם הפציע אור ברק חזק. בקושי שמענו את הספירה וסחבות היו פזורות ברחבי האולם לספוג את המים. הסיטואציה הייתה הזויה אבל האויצוקי היה חזק. אני זוכר שהיו כמה אנשים שדחפו את עצמם עד עילפון. היו בין שלושה או ארבעה חברים, שהייתי צריך להחזיק לפני שהתעלפו. הקיבדאצי היה עוצמתי עם המון צעקות ואנשים בדרך ליפול ממש. בשלב הזה, אני הייתי בלי קול וכאשר נגמרה השעה וחצי, לא היה לי קול להפסיק ולומר “יאמה”. גודאן מאיר וקסמן, קלט את העוצמה ודרבן את כולם בצעקות אינספור לא להפסיק ולא לאפשר לי לסיים את האימון – כולם הצטרפו באהבה ובטרוף.”

“אני רוצה לציין שאין אימון דומה לאימון שאנו מעבירים באף שיטה אחרת שאני מכיר – חיפשתי והייתי בכמה אימונים בשיטות אחרות. רוח האימון של שוטוקאן ייחודית, ולטעמי יציאה לאימון מיוחד היא אחד הדברים החשובים בדרך שלנו. האימון המיוחד מחזק את מערכת החיסון, מנקה את הנפש מקשיים ונותן לנו כוח לחצי שנה. כשעוסקים בלחימה, צריך לדעת להוציא את המקסימום שלנו ברגע נתון ולעיתים לאורך זמן, המסגרת של אימון מיוחד מאפשרת לנו להיכנס למצב לחימה מתפרץ ומתמשך בלי להיפצע ולפגוע בעצמנו , ההפך – הגוף אומנם מתאמץ אבל מתחזק והנפש פנויה ובהירה יותר. אני משוכנע שעם המנטליות העוצמה והאהבה שאנו חווים באימון המיוחד אנו נעשים לבני אדם טובים יותר.”

דוג'ו אחד: אצל יאן אלעזרא ברמת הנגב

את המסע מהמרכז לדוג’ו ברמת הנגב, מתחילים בכביש שש, עם שלושה מסלולים בכל כיוון, די מהר אלה הופכים לשניים, עד שבקילומטרים האחרונים, לפני המועצה האזורית ומתנס רמת הנגב, ניכר שאפילו הסוללים התעייפו והכביש נהיה חד מסלולי לכל כיוון; החסרון מורגש כשאתה נתקע מאחורי מוביל טנקים מנומנם, היתרון הוא, השקט והאוויר המדברי שאין שני לו.

גודאן יאן אל עזרא, חי, מתאמן ומאמן כאן במדבר כבר משנת 1996. בשתי ידיו, הוא בנה מערכת ענפה ומרשימה מאוד תחת מעטפת הדוג’ו המרכזי ברמת הנגב; אסף תלמיד אחרי תלמיד וכיום הקבוצה כוללת כחמישים מתאמנים, מגילאים 4 (כן 4, עוד נחזור לזה) ועד 70 , הפזורים במספר קבוצות ומרכזים באזור. החגורות השחורות שיצאו מהדוגו’, חלקם כבר עזבו את האזור, מעבירים אימונים כאורחים כשבאים לבקר כאן את המשפחה. בבקרים, כשהוא לא מאמן בדוג’ו על סניפיו השונים, יאן מאמן ב 4 בתי ספר ברחבי הארץ ומלווה מורים בכל 15 בתי הספר שמהווים חלק מתוכנית לימוד אומניות לחימה שמוביל ארגון Budo for Peace. כך שניתן די בוודאות לומר, שיאן הוא אחד המורים לקראטה העסוקים ביותר בשוטוקאן, ואולי בארץ בכלל. כפי שניכר באימון, וכפי שיאן גם מעיד בעצמו, הוא מאוד נהנה מהעיסוק הזה. אפילו “כשצריך לצאת בחמש בבוקר מהבית, כדי להיות בשעה תשע ברמת הגולן לאמן בבית ספר בקצרין”.

הגעתי למתנס רמת הנגב אחר הצהריים לפני אימון קבוצת הילדים, כיתות ד’ עד ו’. יאן כבר הספיק לסיים אימון אחד לגילאים הצעירים יותר בבית ספר יסודי. בקבוצה בה צפיתי, יש כעשרה מתאמנים בד”כ שמגיעים מכל ישוביי האזור בהסעות. בשל גודלו של האזור, מערך ההסעות משוכלל וכך גם מערך החוגים. אמנם כבר אחר הצהריים, אבל הילדים מלאים אנרגיה ומתגוששים קצת על המזרון לפני תחילת האימון. כבר בשלב זה, יאן מכוון אותם בעדינות, מציע להם איך להפוך את ההשתוללות למשהו שאפשר גם ללמוד ממנו.

חימום – הילדים מתחילים חימום, כיאה לגיל ולרמת האנרגיה, החימום כולל הרבה תרגילים אקטיביים לבניית השרירים. הילדים חוצים את האולם באיזה עשר דרכים שונות, לכל אחת שם של חיה אחרת; יש צפרדע שמוכרת לרובנו, אבל אחכ יש תנין, עכביש, ברווז ואז יאן רומז שיש לו תרגיל חדש “יותר גרוע אפילו מהליכת קומנדו”…הילדים נהנים להתלונן על ההמצאות הקשוחות של יאן, אבל נראה שבאותה מידה נהנים לבצע את התרגילים הללו.

קיהון – הקיהון קצר יחסית. מתמקדים בבעיטות היום. מאה גרי ומוואשי גרי. קשה לשמור את הקבוצה הצעירה הזאת בריכוז. יאן עושה זאת בטבעיות. הילדים נדרשים לחזור לעמידת יויי ולא לזוז. כשזזים כולם יורדים לכמה שכיבות שמיכה. ביויי הבא כבר מרוכזים! יש כאלה שקשה להם יותר ויאן שולח אותם “לנוח” בצד ולאסוף את עצמם.

קומיטה – עכשיו עובדים על הטלות נגד בעיטות בזוגות. תחילה מאה גרי, אחכ מוואשי גרי. תרגיל לא קל, גם למתקדמים. לוקח להם זמן אבל לאט לאט תופסים. תוך כמה סיבובים, והסברים סבלניים של יאן, הביצועים משתפרים. הוכחה שאפשר לתרגל גם דברים מתקדמים עם מתחילים, כל עוד זה נעשה נכון. מכאן עוברים לקרבות עם חרבות ספוג. יד אחת אוחזת בחרב, שניה בולמת את התקפות היריב. יאן שופט ונותן ניקוד. מלמד את הילדים לשים לב איך עוצרים את התקפת היריב.

קאטה – היום לא עבדו על קאטה תוך כדי האימון. יאן מבקש מכמה מהתלמידים להציג לו את הקאטה, אחד, אחד. הביצועים די מרשמים. ניכר שהם עובדים על הקאטה לא מעט. יפה לראות ילדים שלא מתבלבלים בקאטה וגם כבר יודעים להכניס קצת קימה לתוך התנועות.

אימון הילדים מסתיים. הילדים צריכים למהר להסעה אבל לפני שואלים אותי בצדק איך זה שלא ראיינתי אותם. “מה אתם רוצים שאשאל אותכם” אני משיב. “אולי תשאל למה אנחנו מתאמנים בקראטה”. אז שאלתי והתשובות נוגעות ללב: אחד ענה שהאימונים עוזרים לו להוציא כעסים, שני הזכיר ילד מבוגר יותר שהציק לו בבית הספר ושלישי ענה די בפשטות: “אני מתאמן כי זה מאמן אותי”…

בהמשך הערב, הצטרפתי לאימון קבוצת הנוער והבוגרים. קבוצה שהעמידה כבר כמה וכמה חגורות שחורות מהדרום. כולל בכירים. אחרי אימון מרענן עוזב, קצת בצער, את המדבר. בהפסקה בין האימונים הייתה לי ההזדמנות לראיין את יאן.

שלום יאן, אז מתי חוזרים למרכז?

“לא חוזרים. אולי פעם, למקום ליד הים לעת זיקנה. בינתיים מסתפקים בים כשבאים להורים ברעננה.”

ראיתי אותך מחזיק קבוצה של שובבים שעה וחצי. זה לא פשוט. זה כמו ג’יו קומיטה מתוחכם. מה זה דורש ממך?

“באמת כמו הקרב עצמו, דורש הרבה אנרגייה, וריכוז. מיקי דותן, שהסביר על אימון ילדים בקורס מאמנים, אמר פעם: ‘כשאתה ניגש לאימון זה כמו לבוא להצגה’. מה שהיה לפני לא משנה. אתה בא וצריך לתת את ההופעה הכי טובה שלך. צריך כל הזמן להחזיק ילדים. להיות מאוד מרוכז כדי להרגיש אותם. כי כל ילד הוא משהו אחר. עם האופי שלו, הקשיים שלו. האוכלוסיה כאן באזור חזקה, אך עדיין ההורים שולחים לקראטה הרבה פעמים את הילדים עם הפרעות קשב והתנהגות וקשיים אחרים. יש כאלה שצריך להחזיק אותם יותר, יש כאלה בקבוצת הילדים מאוד רציניים מלכתחילה. מתאמנים כל יום. אחד הילדים, שראינו מבצע קאטה יפה בסך הכל מתאמן שנה. בתקופת הקורונה, היה שולח לי סרטונים שלו עושה את הקאטה ומבקש הערות. יש גם כאלה שהפער בין היכולות הפיזיות הגבוהות ליכולות הריכוז והקשב ניכר ולוקח להם זמן להתאים עצמם. ויש כאלה שיש להם גם בעיות קואורדנציה וגם בעיות קשב. כאלה שמתוסכלים שלא מצליח להם. צריך לדעת ללוות אותם במלחמה שלהם. כל אחד לפי צרכיו.”

אתה מקבל פידבק מההורים על איך הקראטה משפיע על הילדים?

“מאחר וכולם מכירים את כולם כאן באזור אז ההורים מדברים איתי ונפגשים גם ככה. הרבה פעמים ההורים מציינים כל מיני קשיים שכדאי לעבוד עליהם עם התלמידים וזה בא לידי ביטוי באימונים. בגלל גודל הקבוצה, הקשר עם הילדים מאוד קרוב, אני מכיר אותם טוב וכאמור הרבה פעמים גם את ההורים שלהם. עבור הילדים בעיקר, הקראטה הוא אמצעי, בסוף אנחנו מחנכים. באמצעות הקראטה אנחנו מעיניקים להם כלים שמסייעים להם בבית הספר ובחיים בכלל. מה וכמה הוא לוקח תלוי בכמה רציניים הלמידים ההורים ואנחנו המורים.”

יש לך מתאמנים בוגרים שהתחילו כאן כילדים?

“כן כמה. יש כאלה שהתחילו אצלי בכיתה א’ והיום הם חגורה שחורה. חלקם יוצאים וחוזרים מהאזור, לצבא, לימודים וכו אבל עם כולם אני בקשר. רובם חוזרים בשלב זה או אחר לאימון. אלה שהתמידו כמה שנים, החיידק נדבק בהם ולרוב ממשיכים.”

יש חגורות בצבעים לילדים?

“לא. כאן יש חגורות לבן, חום ושחור.”

מדוע?

“אותי חינכו שחלק מהקראטה זה צניעות. ונושא הצבעים והדרגות לא צריך לעניין אחרים מבחוץ ובוודאי לא עניין להתרברב בו. זה בעיני חלק מהחינוך של הילדים. אני מלמד אותם שזה גם יתרון מסוים. כשאתה מגיע לאימון שלא מכירים אותך צבע החגורה לא אומר באמת מה הרמה שלך. כמובן שבאזור המרכז, במקום שיש יותר תחרות מבחוץ משיטות אחרות שנותנות צבעים, יש בזה צורך שיווקי.”

באזור הזה אין לך תחרות?

“לא ממש בנושא של אומניות לחימה. התחרות היא יותר חוגים אחרים. כל ילד משופע בחוגים כאן ומכל סוג. אבל האמת היא שמה שמכריע בסוף לאן הילדים הולכים, זה החיבור שלהם לא רק לנושא אלא למאמן ולקבוצה אפילו יותר מהנושא עצמו.”

תוך כדי הראיון יאן מוודא את מי מהבנות הלומדות מחול בכיתה ליד הוא צריך להחזיר טרמפ ליישוב. כאמור כולם כאן מכירים, וחיים יחד.

סיפרתי לי קודם שאתה מאמן גם קבוצה של בני 4! נראה לי שזה שיא עולמי לא?

“במשך הרבה שנים אמרתי שאני לא מאמן ילדים מתחת לגיל כיתה א’. ביישוב שלי הורים לילדים קטנים יותר לחצו מאוד ובסוף שכנעו אותי לנסות. אז יש לי קבוצה של כ 8, בעיקר בנות, שמתאמנות כבר שנה שלמה. האימון כמובן נראה אחרת; מעניין שלילדים בגיל הזה קשה עם הקווים הישרים של התנועות הקלאסיות שלנו, הם צריכים עבודה יותר מעגלית. הקטנטנים מסתדרים הרבה יותר טוב עם אוראקן או מוואשי גרי מאשר הבוגרים. זה לא קל אבל גורם לי להשאר צעיר!”

לסיכום הפרק על אימון ילדים, רציתי קצת לדבר על נושא הקאטה שאנחנו בוחנים אותו מכל מיני כיוונים בעלון שלנו. יש איזו מחשבה שלילדים יותר קשה עם קאטה, ובכלל אצל צעירים זה משהו שעושים יותר למבחן. ראיתי שהילדים אצלך עם רמה גבוה של קאטה אז בטוח שאתה לא מסכים. תגובתך?

“נכון, אני לא מסכים. קודם כל יש ילדים שמרגישים הרבה יותר נוח בקאטה מקומיטה שמלחיץ אותם. אבל החוכמה היא לחבר את שני הדברים להביא מהקאטה לקומיטה וההפך. אני מאמן הרבה יותר קאטה מקומיטה. והיא תופסת מקום שונה בהתאם לגיל. אצל ממש צעירים, למשל, אני עושה את הקאטה כחימום. באופן עקרוני, התכונית השנתית שלי מתחילה מהקאטה כבסיס. לכל חודש הקאטה שלו. על זה אני מלביש נושאים ספיציפיים שלקוחים מתוך, או קשורים, לקאטה. על אלה, מוסיף דגשים לשיפור קבוצתיים ואישיים שזיהיתי במבחנים של סוף השנה הקודמת. הבוגרים, מקבלים מראש את התוכנית השנתית כך שיכולים לעקוב אחריה גם אם מפספסים אימונים. ברמת האימון הבודד, כל אימון בנוי סביב שני צירים: מצד אחד קאטת החודש ומצד שני נושא מסוים. האימון כולל קיהון, קאטה וקומיטה תמיד, באורכים שונים ועם התייחסויות לנושא הנבחר. למשל אם הנושא הוא בעיטות והטלות, אולי נעשה היאן גודאן בחלק של הקאטה. בסוף מטרת התוכנית היא לקדם את הקבוצה. בשנה שעברה, למשל, זיהיתי במבחנים שקוקוצו ובעיטות הן נקודות חולשה אז השנה אנחנו עובדים על זה.”

אם כבר מדברים על תוכנית אימונים, אז במעבר מילדים לנוער הבנתי שתהיה כאן סדנה לנוער של שוטוקאן בסוף השבוע. מה בתוכנית?

“הסדנא הנוכחית תהיה באמצע המדבר בנושא הגנה עצמית והיא תכלול מספר אימונים, טיול וקצת הווי. יש למעלה מ 30 נערים ונערות שנרשמו. הייתה תוכנית מקורית למסע כומתה קצר, אבל הנסיעה הארוכה מהמרכז הצילה אותם מזה (צוחק). כל המטרה של התוכנית, שהחלה לפני הקורונה, היא לגבש קבוצת נוער ארצית של שוטוקאן ולחזק אותה. החברה כבר נפגשו במספר אימונים והם כבר די מגובשים. בתחילת השנה חזרנו לאימונים, פעם בחודש ופעמיים/שלוש בשנה עושים להם מפגש דו-יומי. אסף כהני, פרדי פינקלשטיין ואני מובילים את התוכנית. “

נחזור לדוג’ו שלך. אחד מהנושאים שלנו במהדורה הזאת הוא המנטליות בקראטה. אתה חושב שהאזור משפיע? זה שאנשים גרים כאן במדבר ולא בעיר יוצר מכנה מנטלי משותף? משהו שמסייע להם בקראטה או ממש אין קשר?

“לא חשבתי על זה אף פעם ככה. האמת לא חושב שזה קשור. אני יכול לראות הבדלי גישה בקראטה יותר ברמת אופי ישראלי לעומת מדינות אחרות אבל לא ממש ברמה האזורית. לא חושב שבארץ יש הבדלי מנטליות בין האזורים השונים. כן יש הבדלים באופי של הקבוצה בהתאם למאמן וההרכב האנושי.”.

חלק מהעבודה שדברת עליה קודם בהקשר של הילדים היא עבודה מנטלית, חינוכית: משמעת ריכוז, לא לוותר, אצל המובגרים אתה מרגיש שיש לך תפקיד כמורה בצד המנטלי?

“בסוף גם מבוגרים מתמודדים עם אתגרים משלהם. נפשיים, פיזיים. אצל המבוגרים יותר יכול להיווצר תסכול מכל מיני בעיות פיזיות שמעקבות את ההתקדמות שלהם. אצל הנוער, יש את כל המטען שמלווה אותם כמתבגרים מדמוי גוף ועד בטחון עצמי. אז כמובן שאני לא הולך לחנך את המבוגרים אבל כן לתת להם כיוון, לדחוף, להראות איך ניתן להתמודד עם האתגרים. זו יותר הכוונה עדינה או ליווי. אני חושב שאנחנו מנטורים באיזשהו אופן. יש גם הרבה אתגרים שאני לא יודע איך לפתור, אבל עושה מה שניתן לתת כלים דרך הקראטה.”

במעבר חד, אנחנו שומעים הרבה על נושא המשילות בנגב, באמת מרגישים את זה כאן והאם משפיע על תוכן האימונים באיזה אופן?

“קודם כל, אכן מרגישים את זה באזור, למרות שברמה הארצית לדעתי נפל האסימון שיש כאן בעיה והמערכת מתחילה להתמודד עם זה נכון יותר. אצלנו ביישוב, למשל, התחילו בשנתיים האחרונות תורנויות שמירה אחרי שנים שזה לא היה. בעיקר בהקשר עבירות רכוש. ברמת הקראטה אין ממש השפעה, בניגוד לעיר, רמת הבטחון האישי אצל אנשים מאוד גבוה באזור, בעיקר בתוך היישובים; כשאני מציע שיעורי הגנה עצמית חינם, מעט מאוד באים…”

טוב יאן, אי אפשר לסיים בלי לדבר על אבא שלך. ביחד אתם דאן עשר..?

“(צוחק). טוב אנחנו בעצם כבר שלושה דורות עם הבן שלי עומר שהוא קיו אחד. אבא חוגג בקרוב יום הולדת 80!”

בשעה טובה! אתם מתאמנים יחד עדיין?

“בטח. גם כשלא מתאמנים זה חלק מההווי ומדברים על קראטה כל הזמן”

זה מלחיץ להיות הבן של? למשל במבחנים?

“אותי לא הלחיץ. לא עניינו אותי כל כך המבחנים. אבא שלי מעולם לא לחץ עלי. לגשת לגודאן לחצו עלי אחרים, אבל לכל המבחנים המתקדמים אבא אימן אותי. הייתי נוסע אליו כמה פעמים בשבוע להתאמן. זה לא אבא ובן זה הרבה יותר. בונדינג חזק יותר. גם הדוג’ואים שלנו מחוברים. הוא מגיע לכאן באופן מסורתי לבחון, ויש אימונים משותפים.”

אבא שלך מאמן קשוח.

“כן. אפילו אני צריך להחזיק את עצמי. לפעמים אתה מקבל הערות וזה לא קל אבל אתה לומד מהכי טוב. לדעתי, הוא הכי טוב שיש במקצוע הזה של אימון. שלראות איך לשפר אותך. יש דברים שהוא העיר לי לפני שנים ורק היום אני מבין אותם.”

יש דמיון ביניכם מבחינת סגנון הקראטה?

“יש דמיון ברוב הדברים כמובן. יש דברים קטנים שהוא עד היום מעיר לי עליהם ואני חושב עליהם אולי קצת אחרת. אבל אני לא אגיד לא שאני לא מסכים אחרת זה יגמר בדם (צוחק).”

לכל מי שמעוניין להצטרף לאימונים של דוג’ו רמת הנגב אימוני הנוער ובוגרים הם בימים שני וחמישי בין השעות 18:30 ל 20:00.

Empty your mind and the rest will follow

מאת גודאן רואי רויטמן

לפני 40 שנה התחלתי להתאמן בקראטה. שאיפת חיי הייתה להגיע לדרגת דאן 1, חגורה שחורה. דרגה זו הייתה חלום בלתי מושג בעבורי. לאחר כמה שנות אימונים ומבחנים הוענקה לי דרגה זו והבנתי כי הדרך לעולם שלם של תובנות ויכולות רק החלה, וכי כנראה רב הנסתר על הנגלה. דרגת דאן 5, נראתה לי רחוקה, נשגבת, אך בת השגה. בשנות אימוניי פגשתי פעמים רבות את סנסיי אושימה וגם הקשבתי להרצאותיו. בכל האימונים שלו חזר והדגיש את המשפט הבא – No Power, Empty your Mind.

משפט זה היה המוטו המרכזי שלו בכל אימון שהעביר לכל הדרגות, מהמתאמן המתחיל למאמן הוותיק ואף למורה הבכיר ביותר, אך הוא מעולם לא פירט כיצד מגיעים לשלב תודעתי זה. בכל אימון הדגיש כי אנו צריכים לשאוף להגיע למצב שבו אנו חשים כאילו היריב הוא חלק מאיתנו ואז נוכל לחוש את רגע החלטתו של היריב לתקוף (The moment he decides). אושימה הסביר כי ללא הגעה ל’מחשבה ריקה’ ולגוף חסר כל כוח, אי אפשר לחוש את רגע ההחלטה של היריב. בשנת 2010, פגשתי את הסנסיי אושימה לשיחה אישית בת שעתיים. בשיחה זו אמר לי כי משנת 1952 , עסק במדיטציה במשך שעה לפחות בכל ערב וכי תרגול זה הוא המפתח להתקדמות האישית שלו בחיים בכלל ובקראטה בפרט. למרות שהחזקתי בדרגה בכירה, עדיין לא הצלחתי לרדת לעומקה של אמירה זו. מאז ועד היום, אני עוסק בתרגול המדיטציה בצורות שונות ובתרגול ההגעה למצב של No Power, Empty Mind בעזרתו של שיהאן השיטה בישראל, אלי כהן. הניסיון להבין את המשפט No power, empty your mind, לצד הדגש של הסנסיי על המדיטציה כדרך להבין בקרב את The moment he decides, הביאו אותי לחקור את הנושא. כך, החלטתי, במסגרת הדוקטורט שלי בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר-אילן, לעסוק בשאלות הבאות: מהו הריק בזן? מהו הריק בקרטה ומה חשיבותה של המדיטציה לעניין זה? מהי השפעתו של הריק על אימוני הקרטה ועל הבחינות בשיטה שלנו.

במאמר זה, בחרתי לשתף חלקים נבחרים מעבודת המחקר שלי, רק כדי להמחיש במעט את עקרונות העבודה המנטלית בקראטה והקשר שלה לזן, למדיטציה ולתחושת הריק אותן אני חוקר. לכל אלה החוששים ממאר אקדמי מדי, אל דאגה! המשיכו לקרוא…בחרתי להתמקד בניתוח מספר קטעי וידאו אשר ממחישים באופן חווייתי את המושגים המופשטים עליהם כתבתי עד כה.

זן – נתחיל בכל זאת במעט רקע: רבות נכתב על הזן, שהוא ענף של הבודהיזם שהתפתח ביפן, אך דרך קצרה להמחיש את השאיפה הרוחנית בזן היא דווקא בדבריו של מורה זן מודרני, סוקי־אן ססקי (Sokei-an Sasaki), שחי בארה”ב בתחילת המאה ה־20. כך כתב:

“יום אחד מחיתי את המושגים מתודעתי. ויתרתי על כל תשוקה. נפטרתי מכל המילים שבאמצעותן חשבתי ונשארתי דומם. הרגשתי קצת מוזר, כמי שנישא אל תוך משהו, או כאילו אני נוגע בכוח בלתי מוכר… נכנסתי, איבדתי את גבולות גופי הפיזי. היה לי עור כמובן, אבל הרגשתי שאני עומד במרכז היקום. דיברתי אבל מילותיי איבדו את משמעותן. ראיתי אנשים נעים לעברי, אך כולם היו אותו איש. כולם היו אני־עצמי! מעודי לא ידעתי עולם זה. בעבר האמנתי שנבראתי, אלא שכעת אני חייב לשנות את דעתי. מעולם לא נבראתי, אני הייתי היקום, לא קיים מר ססקי נבדל” (ווטס, 2009, עמ’ 144).

ריק הוא נושא שקשה להסבירו. בתארו את החוויה שעבר, סוקי־אן ממצה את חוויית הריק או הסאטורי (הארה פתאומית ספונטנית) הנגרמת בעקבות הגעה לתחושת הריק, בצורה מושלמת. בחרתי בקטע זה, כי הוא מתאר היטב חוויות שחוויתי פעמים מספר בעת אימון עם אלי כהן. את הריק אפשר לתאר כשלב שבו האדם מגיע למצב של “אין תודעה” (Empty Mind), שבו החוץ והפנים הם ללא גבולות. אין מחשבות ואין גם אי מחשבות, ובעצם יש “כלום” במונחים מערביים.

את התורה כולה היטיב לתאר מורה הזן דוגן:

ללמוד את דרך הבודהה פירושו ללמוד את עצמי.

ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי.

לשכוח את עצמי פירושו להיות מוגשם על ידי התופעות כולן.

להיות מוגשם על ידי התופעות כולן פירושו להשיר גופנפש של עצמי גופנפש של האחרים.

עקבות הסאטורי נמוגים, הסאטורי חסר העקבות הזה שב ומופיע לעולם.

תחילה, כשאדם מחפש את האמת, הוא מרחיק עצמו ממחוזה.

משנמסרה האמת נכוחה, הוא שב ונעשה האדם המקורי (רז, 2006, עמ’ 92).

במשפטים קצרים מבהיר המורה דוגן את התורה כולה – עצמנו מתרחש והולך. כדי ללמוד את עצמנו כנוכחות עכשווית עלינו לשכוח את עצמנו כפי שהיינו קודם. המשמעות של לשכוח את עצמנו היא שאנחנו זהים עם חוויותינו. אין גבולות בין התופעות ומתברר שגבולות אחרים הם מדומים. אנחנו נעשים לחלק מהמרחב כולו. כאשר מגיעים לרגע הגילוי, הוא לא משאיר עקבות כלשהם כמו ענן חולף בשמיים, רגע זה הוא הסאטורי. הסאטורי חולף, אך סאטורי חדש יופיע ויחלוף. האמת היא בתוכנו לפני כל הגדרה אחרת (רז, 2006, עמ’ 92–94).

מדיטציה – חכמי הזן ומורי הזן הפנו את תלמידיהם אל האימון הפשוט בחיי היום יום. כל פעולה נעשתה בדרך של מדיטציה – הכנת תה, כתיבה, בישול, טיפול בגינה, הליכה וכתיבה. הם הבינו שכדי להטמיע את הלך הרוח הזה, דרוש אימון. הזרם הגדול ביותר שנשען על האימון במדיטציה כמכשיר לריענון התודעה הריקה הוא זרם הסוטו, שדוגן היה המפורסם שבמוריו. דוגן ראה קשר הדוק בין האימון בישיבה במדיטציה לבין התנהלות במדיטציה בכל הפעולות ביום יום. הוא הבין שאימון והגשמה אינם שני דברים נפרדים, אלא אימון הוא הגשמה והגשמה היא אימון. כל פעולה שאנחנו עושים היא פעולה שלמה ואיננה נמדדת בתוצאתה הסופית, כל רגע הוא אימון לקראת הרגע הבא (טל, 2006, עמ’ 143–144). משכך, יש להתאמן במדיטציה לקראת ההגשמה בחיי היום יום ויש לחיות את היום יום במדיטציה כדי להתאמן. מדיטציה בישיבה נקראת “זאזן” (Zazen). במנטליות המערבית ישיבה של שעות נוגדת את חוקי הטבע והיא גם בזבוז זמן יקר. בתרבות המערבית, הדתית והחילונית, רוצים לראות כל פעולה כמקדמת או משפרת. אם נמשיל את המציאות למים עכורים, בשיטה המערבית אנו רוצים לסנן את המים בצורה אקטיבית. בזן, נותנים לעכירות המים לשקוע ואז נוצרים מים נקיים. ניתן לומר כי בעולם סוער, זה היושב דומם ובאפס מעשה מרים תרומה גדולה ביותר. כדי להסתכל על העולם בצורה ישירה ללא מושגים וסמלים וללא הפרעות לתודעה, עלינו פשוט לשבת ולחוות את העולם (ווטס, 2009, עמ’ 181–182).

באומנות הלחימה אנו מתמודדים מול יריב ותחושת הריק שונה מתחושת המדיטציה של הזן. נכון יהיה לומר שתרגול “שב ואל תעשה” הוא חלק מאומנות לחימה; זאת, כפי שהדגיש סנסיי אושימה, על-מנת להגיע בהתמודדות למצב מדיטטיבי או לריק. השוני הגדול הוא שאנו עושים זאת באימון תוך כדי ההתמודדות מול יריב. היריב הוא עזר לתרגול, אולם הקרב האמיתי הוא לחיים ולמוות. כאשר שני אומני לחימה ניצבים זה מול זה לקרב, מתרחשים כמה תהליכים בעת ובעונה אחת:

התהליך הראשון הוא אומדן היריב – יכולתו הפיזית, אומץ ליבו, סגנון לחימתו, רמת הריכוז שלו, דריכותו המתבטאת בנשימתו;
התהליך השני הוא הערכתו העצמית של כל אחד מהיריבים, מצבו המנטלי האישי, מידת הריכוז והרוגע;
התהליך השלישי קשור לסביבת הקרב. כל אומן בוחן גם את המרחב שבו הוא נלחם, המכשולים באותו המרחב;
התהליך הרביעי הוא בחירת המרחק מהיריב. בקרטה הגדרת המרחק היא בחירת ה”מה” (Ma).

לאחר שכל התהליכים האלו התרחשו כהרף עין במפגש הראשוני, ייתכן גם כי לתוך התהליך הנפשי ייכנסו גורמים אחרים: ידע מוקדם על היריב, חשש מיכולתו ומשמו, “צלקות” מקרב קודם מול אותו היריב, חוסר החלטיות להיכנס לקרב על כל משמעות תוצאותיו. משקעים נפשיים מכל סוג הקיימים בנפשו של הלוחם יפריעו לו למצות את פוטנציאל היכולת בקרב. בכל קרב קיימים תהליכים אלו או חלקם. כל המשקעים הנפשיים מופיעים ברמה זו אחרת אצל כל לוחם או אומן. התהליכים הנפשיים האלו קיימים בתודעה וחלקם אף נמצאים בתת מודע והאומן אינו שולט בהם. באומנות לחימה, יש רמות שונות של מודעות ושימוש בתת מודע. כל התהליכים האלו הם תלויי שנות אימון, תדירות האימונים ועומק האימון.

עתה ננסה לנתח את התהליכים והמצב המנטלי בעת הקרב בעזרת שני סרטונים. הראשון, לקוח מתוך סרט של הבמאי אקירה קורוסאווה, שהיטיב לתאר את קרבות החרב השונים ולתאר בסרטיו את עליונות הלוחם השולט בתת מודע שהגיע לריק. השני הוא תיעוד של סנסיי אושימה בפעולה.

קטע זה לקוח מתוך הסרט “שבעת הסמוראים” שנוצר ב־1954 (SEVEN SAMURAI, Akira Kurosawa, 1954 Sparring Scene) הסרט מתאר את סיפורו של כפר שאיכריו שוכרים סמוראי שיביא עימו סמוראים נוספים להגנה על הכפר מפני שודדים. מנהיג הסמוראים מחפש לוחמים שיצטרפו אליו ובמסגרת חיפושיו הוא נתקל בקרב בין שני אומני לחימה, המתחיל כעימות בתרגול ומסתיים בקרב לחיים ולמוות ובמותו של אחד הלוחמים.

תחילת הסצנה היא קרב חרבות עץ. נבחן כעת את התנהלות הקרב: הלוחם הנמצא בצדה השמאלי של התמונה (אכנה אותו “ינאי”) מסתער אל עבר הלוחם הימני (אכנה אותו “אונו”). אונו ממתין בשלווה, שקוע לכאורה בעצמו ומוכן לכל תרחיש. על פניו, לינאי יש כל היתרונות – הסתערות מהירה בתנופה מלאה אל עבר היריב, פריצה מהירה ושליטה מלאה על מהלך הקרב. אולם אם נסתכל על יריבו, אונו, נראה כי הוא מצוי בשלוות נפש מלאה ובעצם הוא במצב של ריק, מצב מדיטטיבי שבו גופו מוכן להגיב לכל תרחיש. לכאורה הוא אינו מתייחס אל היריב המסתער, גופו אינו נע, אינו מגיב. הוא מחובר לסביבת הקרב רק דרך תחושותיו ומבטו המרוכז ביריב. כאשר ינאי מגיע אל אונו, אונו נע ומקדים את ינאי בעשירית השנייה וחרב העץ מונחת על צווארו של ינאי. ינאי הגיע לאותה העמדה וחרבו מונחת על צווארו של אונו. כעת עולה השאלה, מי ניצח בקרב? ינאי חש כי עוצמת הפריצה, מהירות התנועה והגעתו למצב שחרבו מונחת על צוואר אונו, הם ניצחון מלא. אונו, מתוך ידיעה ברורה כי התזמון שלו היה מושלם, יודע כי חרבו פגעה בצוואר היריב לפני הגעת חרבו של ינאי אליו והניצחון שלו. התגובות שונות – ינאי מתמלא גאווה על ניצחונו ומבטא זאת בקול רם ובתנועת מלאות התרגשות, ואילו אונו, בתנועות מאופקות ובקול שקט ורגוע, אומר כי הוא ניצח בקרב. בשלב זה המערכת בין שני הלוחמים הופכת למערכת של רוגז ואגו מצד ינאי, לעומת שלווה וביטחון עצמי מלא מצד אונו. כאן מגיעה התפנית ההופכת תרגיל באומנות לחימה לקרב לחיים ולמוות. אונו אומר משפט שמצית אש, “אילו הקרב היה עם חרבות ברזל – היית מת”. ינאי אינו יכול הניח למשפט כזה לחלוף ללא תגובה ומזמין את אונו לקרב. אונו, מתוך חמלה על המצב, אומר לו, “כי הקרב הוא בזבוז של חייך”. הקרב מסתיים בסופו של דבר במותו של ינאי.

מהי ההתרחשות בקרב בין שני היריבים ומה מצבו של אונו בעת הקרב? הקרב מתחיל ומסתיים בעת שינאי נוטל את החרב. כשהוא נוטל את החרב הוא בסערת רגשות עצומה, הוא אינו שולט יותר במצבו הנפשי ובתגובות גופו ברמה הנדרשת לקרב. שליפת החרב נעשית תוך התרגשות גדולה והמתנה לתגובתו של אונו. מצב ההתרגשות אינו מאפשר ריכוז והתנהלות נכונה בקרב. נביט כעת וננתח את תנועותיו של אונו ובעיקר את המצב הנפשי הנשקף בסרט: אונו אינו מעוניין בקרב מאחר שהוא יודע שהוא יהרוג את יריבו. שליפת החרב של ינאי מחייבת את אונו להגיב. אונו מחליט וזריקת הכובע מסמנת את ההחלטה ואת הכניסה לקרב. אונו נמצא בשלב זה כבר בתוך הקרב במצב של שלווה דרוכה, ריק מוחלט מכל מחשבה היכולה לעכב או להפריע, החלטיות ובחינת היריב. לאחר סיום ההכנה הקצרה, באה שליפת החרב. לדידו של אונו, שליפת החרב היא כבר הקרב במלואו. אין עוד שלבי ביניים מנטליים, אין עוד הכנות נפשיות, הוא כעת בקרב ואולי אפשר לומר “בתוך” היריב. תנועותיו מדודות ומדויקות, הוא מפעיל לחץ נפשי גדול על ינאי וכל תנועה קטנה שלו יוצרת תנועה גדולה של ינאי. אונו יוצר “מה” בינו לבין ינאי ולאחר שה”מה” מתייצב הוא מתחיל להקטין אותו בעזרת תנועה קלה יחסית. ינאי מבין כי ה”מה” הקצר יוצר יתרון לאונו, הוא חייב לפתוח את ה”מה” ולייצר לעצמו יתרון. כתגובה לתנועתו של אונו הוא מתרחק לאותה עמדת פתיחה שבה החל בקרב עם חרבות עץ. הצופה בצד, הסמוראי הבכיר שמחפש לוחמים, חושב שהקרב נגמר. כפי שהוא אומר ללוחם הצעיר שעומד לידו – “זה מגוחך, זו אינה תחרות.”

המשפט שפתחנו בו, empty your mind, no power, בא לידי ביטוי אצל אונו. ינאי כולו אחוז בכעס ואולי בפחד, גופו מתוח, כתפיו מורמות. כל שפת הגוף שלו אומרת מתח וכולו אגו נעלב. אונו רגוע, כתפיו רגועות וכל שפת גופו מצביעה על שלווה ועל מצב מדיטטיבי של קבלת המציאות ללא התרגשות, טרדה ואגו. כולו מרוכז בהוויה של “כאן ועכשיו”. הוא נכנס לקרב מייד ברגע ההחלטה, עובר למצב של שלווה דרוכה, למדיטציה של לוחם, ואינו נזקק לשום תהליך נפשי נוסף במהלך הקרב. מכת החרב הסופית היא ביטוי להחלטה על סיום קרב כבר בתחילתו. בחרתי לציין את סצנת הקרב הזו במילים מתוך הספר Karate Do Kyohan של פונאקושי:

פעל בהתאם לזמן ולשינוי;

טכניקות יופיעו כאשר ריק יימצא;

ה־Ma דורש התקדמות ונסיגה היפרדות ומפגש;

העיניים אינן מאבדות את השינוי הקל ביותר (שם).

הסרטון הבא מתעד קרב בין סנסיי אושימה וגודאן אלן גבריאלי. (Iai sensei Tsutomu Ohshima – karaté Shotokan) בסרטון מצולמים סנסיי אושימה, בן 80 המתמודד מול אלאן גבריאל, כבן 70, נושא דרגת דאן 5. נושא האימון הוא IAI, אימון שנלקח מתורת החרב. סנסיי אושימה ואלאן עומדים זה מול זה. בהיותם מומחים ומיומנים, הם נמצאים במצב של “להיות שם”. הם עומדים ב”מה” (Ma) המתאים להתמודדות, שאינו משתנה בקרב. סנסיי אושימה ואלאן מקרינים שלווה ומוכנות, אך נראה שסנסיי אושימה נמצא מוכן נפשית וגופנית יותר מאלאן. אנו רואים כי כאשר הסנסיי יוזם הוא עומד נינוח מאוד ויוצא לתקיפה בלא כל סימן מוקדם. מהירות התנועה של גופו ובעיקר של ידיו היא כהרף עין. הוא מקדים את אלאן שמאחר בתגובותיו. כאשר אלאן תוקף, לסנסיי יש “הרבה זמן” והוא נע בקלילות אל מחוץ לטווח התקיפה ללא כל התרגשות או שינוי נראה במצבו המנטלי. אפשר לתאר את מצבו של סנסיי אושימה כאיש זן הנמצא במצב של “שב ואל תעשה” אך ערני לסובב אותו. תנועותיו נובעות מתחושותיו הפנימיות ביחס לאלאן וכל שינוי במצבו הפנימי של אלאן משנה את מצבו הפנימי של הסנסיי וגורם לגופו לעשות את המוטל עליו ללא כל מחשבה נוספת.

סנסיי אושימה מביא לידי מימוש את הדברים שאמר במשך עשרות שנים למתאמניו ברמות השונות: No power, Empty your mind; See (feel) the moment your opponent decides. בהסבריי עמדתי על אותן התחושות של מדיטטיביות ושאיפה לריק של הלוחמים בעומדם זה מול זה, ועל הסיבות לניצחונו של האחד והפסדו של השני. בסרטון הזה שאינו מבוים, אנו רואים את רמת השלווה והמדיטציה שניתן להגיע אליה בעזרת אימונים רבים.

בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת פיתח סנסיי אושימה בחינות לדרגות דאן 3, 4 ו־5 . הוא בנה את מערך הבחינות לדרגות בצורה המחייבת את המתאמן לעבור מיכולות פיזיות ליכולות מנטליות המשולבות עם היכולות הטכניות. בדרגת דאן 1 ו־2 נדרשים הנבחנים להפגין יכולות טכניות וקרביות גבוהות שאינן נבדלות מכל תורת לחימה או קרב, כיוון שכל תורת לחימה או קרב אגרוף מחייבים טכניקות מצוינות ורוח לחימה גבוהה. בדרג דאן 3 הלוחם נדרש להיות בעל מנהיגות, יכולת הוראה והתייחסות נאותה למתאמנים בפרט ולאנשים בכלל. להפגין את השחרור המנטלי שמתבטא בכתפיים שאינן תפוסות בתפיסת “מה” נכונה. בדאן 4 הדרישה האנושית עולה והנבחן נדרש להפגין צניעות, זרימה ואי פחד. כדי להגיע לרמה זו נדרש המתאמן לעבוד על האגו שלו, לעסוק הרבה במדיטציה או בתרגילי רגיעה אחרים ולהתגבר על פחדיו. ההתגברות על פחד בקרב היא בעצם התגברות על פחדיו האישים או “השדים” הפנימיים של האומן. בדרגת דאן 5, היכולת הטכנית מתבטאת בדיוק התנועה לנקודות תורפה וביכולת החייאה. האומן כבר נמצא בשלב שהוא יכול באבחת יד להרוג כל אדם ועל כן מוטלת החובה להחיות כל אדם, בקרב ובכל מקום שיש צורך. הקרב לבחינת דאן 5 הוא הקרב שנראה בסרטון השני. כדי לעבור את הבחינה, על אומן הלחימה להיות במצב רגוע מדיטטיבי. שנות האימון הרבות הנדרשות בין בחינה לבחינה ככל שעולים בדרגות והדרישות המנטליות העולות בכל בחינה מחייבות את אומן הלחימה לעסוק בחלק המנטלי ככל שהוא שואף להתקדם בדרגות.

נותר רק לסכם ולומר: האימון בקראטה מחזק ומשפר אותנו מנטלית. לא זו בלבד אלא למעשה ההתפתחות המנטלית היא חלק מהותי בהתקדמות שלנו בדרגות הבכירות. יותר מעשור אחרי אותה שיחה עם סנסיי אושימה הבנתי מדוע הוא לא דילג ולו ערב אחד על תרגול מדיטציה מאז 1952…

20 עקרונות

מתוך הספר: “עשרים העקרונות המנחים של הקראטה”.
המורשת הרוחנית של המאסטר.
Gichin Fonakoshi

העקרונות התמציתיים בספר זה נכתבו בידי מאסטר גיצ’ין פונקושי Gichin Fonakoshi.
בשנת 1938 העלהGenwa Nakasone את העקרונות על הכתב, והוסיף לכל עיקרון דברי הסבר קצרים, שאושרו על ידי מאסטר פונקושי בטרם יציאת הספר לדפוס.
הספר תורגם לאנגלית בשנת 2003 על ידי John Teramoto שכתב גם הקדמה קצרה.
בסוף הספר ישנם דברי סיום, שנכתבו על ידיJotaro Takagi נשיא שוטוקאי קראטה-דו דאז.

בהקדמה לספר, כותבGenwa Nakasone שמאסטר Fonakoshi ייסד את עשרים העקרונות המנחים של הקראטה, כדי להנחות ולעודד את תלמידיו האישיים, לחקור את ההיבטים הרוחניים של דרך הקראטה, קראטה-דו.
הוא מוסיף שם, שאותם השואפים להתאמן בדרך הקראטה, צריכים להתמקד לא רק בהיבטים הטכניים של הקראטה, אלא גם לשאוף לטיפוח ההיבטים הרוחניים של “הדרך”.

בכל עלון נביא הביא עיקרון מתורגם אחד.

מוטי סיבוני, סנדאן, דוג’ו גאולים, מיקי דותן, ירושלים.

עיקרון ראשון: אל תשכח ש"דרך הקראטה" מתחילה ומסתיימת בקידה (REI)

ביחד עם ג’ודו וקנדו, קראטה-דו (דרך הקראטה) מייצגת אומנות לחימה יפנית. בדומה לאומנויות הלחימה העמיתות, גם דרך הקראטה צריכה להתחיל כמו שהיא צריכה להסתיים – בקידה (REI).
REI מוגדרת בדרך כלל כ”הבעת כבוד”, אבל למעשה המשמעות שלה היא הרבה מעבר לכך.
REI מכילה בתוכה גם גישה של הבעת כבוד לאחרים, וגם תחושה של ערך עצמי.
כאשר אלו המכבדים את עצמם, מבטאים את ההרגשה הזו של הערכה עצמית – זו היא הבעת כבוד – לאחרים. הפעולה שלהם היא לא אחרת מאשר ביטוי של REI.

ישנה אמירה ש”ללא REI שורר חוסר סדר”, וכן ש”ההבדל בין אדם לחיה מונח ב-REI”. שיטות קרב שחסרות REI אינן מהוות אומנויות לחימה, אלא רק אלימות בזויה. כוח גופני ללא REI הינו לא יותר מאשר כוח גס, ולבני אנוש הינו חסר ערך.

בנוסף יש לציין, שעל אף שההתנהגות של בני אדם יכולה להיות נכונה, ללא לב כנה ויראת כבוד, הם לא “אוחזים” ב-REI אמיתי.REI אמיתי היא ביטוי חיצוני ללב מלא כבוד.

כל אומנויות הלחימה מתחילות ומסתיימות ב-REI. אם הן לא מתורגלות בתחושה של יראת כבוד, הן פשוט צורות של אלימות. בשל כך, אומנויות לחימה חייבות לשמר REI מההתחלה ועד לסוף.

תורגם על ידי מוטי סיבוני, סנדאן, דוג׳ו גאולים מיקי דותן, ירושלים

הנוסח אושר על ידי שיהאן אלי כהן.

פינת הנוסטלגיה: להלחם מול דוב

במשך יותר מ 20 שנה, יצא לאור עלון שוטוקאן המקורי שהכיל אוצרות של ממש בדמות ראיונות, כתבות וסיפורים שנכתבו ע”י חברי שוטוקאן לדורותיהם. הודות לגודאן ראובן אלקיס, כל העלונים שיצאו לאור אוגדו לאחרונה בקובץ דיגיטלי אחד. לכבוד העלון המקורי, אנו פותחים כאן את פינת הנוסטלגיה, שבה נביא בכל פעם מאמר, קטע או ראיון מעלוני העבר רלוונטי לנושאים בהם נעסוק.

מאחר ובמהדורה ראשונה זו אנו מתמקדים בצד המנטלי של הקראטה, החלטנו להביא קטע המתאר אימון סייף שיש בו כדי לעניין אל כל מי שעוסק באומניות הקרב ובאופן ספציפי ביתרון של מנטליות נכונה בקרב. הקטע, שפורסם בעלון מספר 9 בשנת 1988, לקוח מתוך הסיפור: “על תאטרון הבובות” שהיה חלק מהקובץ “כתבים קצרים” של הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט, מגדולי סופרי גרמניה. הקובץ תורגם לעברית על-ידי ישראל זמורה ויצא לאור בשנת 1980, במסגרת “ספריית תרמיל” של קצין החינוך הראשי של צה”ל. הרשות להשתמש בקטע ניתנה לחברי מערכת העלון המקורי שלנו ע”י עורך הספרייה ישראל הר. בעלון המקורי מצויין גם עופר בינדר מדוג’ו תל-אביב שהפנה את מערכת העלון לקטע.

אימונים אחרונים - אימונים אחרונים - אימונים אחרונים

אימון נשים במדבר

החודש התקיים אימון נשים במדבר, בחוות שירת המדבר הנמצאת ליד באר מילכה ומגדלת עשבי מרפא [פתחת ניצנה, סוף העולם ימינה]. הגיעו כ-35 נשים מכל הגילאים ומכל הדרגות, החל מחודשים ספורים בקראטה ועד הותיקות ביותר, מדוג’ו מגוונים ברחבי הארץ, ואף זכינו לראות את דור ההמשך [לא רק נוער, אלא גם אם ובתה מתאמנות שתיהן]. את האימון הנחתה אמירה בר שלום. התקיימו שני אימונים, ערב ומוקדם בבוקר [בכל זאת מדבר וחם], ומעבר לזה נערכה היכרות ואחריה שיח משמעותי שהחל בשאלה למה צריך אימון נשים, והמשיך בדיון רב מימדי על נשים בקראטה ומרחב נשי, מה משמעותו והאם הוא נחוץ לנו כמתאמנות וכנשים. הרושם הוא שהשיח היה משמעותי לא פחות מהאימונים.

ולמה מדבר? מלבד הלינה באוהל ושהות בטבע באופן כללי, משהו במדבר מאפשר אימון קצת אחר. החלל בו מתאמנים משתרע מאופק עד אופק ואינו תחום בקירות, הקרקע החולית לא תמיד ישרה ולרוב משתנה, אפילו מעט, עם כל תנועה. תנועות שנראות גדולות בדוג’ו, נראות אחרת בחוץ, החושך מגיע בזמנו שלו והשמש מסנוורת. הגוף וגם התודעה נדרשים להסתגל למשוב אחר מהסביבה ולא רק ממי שמתאמנים מולו. וכמובן, השהות המשותפת מאפשרת חיבורים בין נשים שכנראה לא היו נפגשות בחיי היומיום, ולמידה הדדית בעקבותיהם.

תודה לכל מי שהיו שותפים בארגון, ולאמירה שהובילה את האימון ודחפה לכך שיתקיים.

תמר יילון, שודאן, דוג’ו רעות

אימון יום העצמאות - 75 רנדורי

ביום שישי ה 6.5.22 התקיים אימון לכבוד יום העצמאות ה 74 למדינה. תאריך האימון עצמו שווה ציון: בתאריך הזה, בדיוק לפני מאה שנה, בתערוכת הספורט הלאומית הראשונה בטוקיו, ערך מאסטר פונאקושי את אחת ההדגמות הרשמיות הראשונות של הקראטה שהגיע מאוקינאווה ובכך החל את המסע להפיכת הקראטה לאומנות לחימה מוכרת ברמה העולמית. חזרה למדינתו הקטנטונת: אין דרך טובה יותר לחגוג עצמאות מאשר 75 קרבות רנדורי. אם לצטט את גודאן יניב פסו שהוביל את האימון: אחרי שנתיים של קורונה עם מעט מאוד קומיטה, חשבנו שבניגוד למסורת בה מבצעים קאטות כמספר השנים של המדינה (ואחת לשנה הבאה), הפעם כדאי לתרגל קומיטה. 75 רנדורי עם הפסקות קצרות היו בהחלט אתגר; חוסר התרגול של השנתיים האחרונות נתן את אותותיו גם בכושר אבל גם בביצועים כפי שהעירו לנו הגודאנים תוך כדי האימון. אחד הלקחים המעניינים הוא על ההבדלים בין ראנדורי לבין ג’יו קומיטה וההבנה שראנדורי נותן לנו מסגרת לתרגול קרב חופשי בעצימות נמוכה יותר – כלומר פחות מהיר ואגרסיבי – מה שמאפשר לתרגל לאורך זמן עם פחות פציעות ובעיקר לתרגל באופן משוחרר, עם עמידות וטכניקות נכונות שקשה להתאמן עליהן בקרב בעצימות מלאה.

בסיום האימון בסיועו של פרדי הבלתי נלאה, הרמנו כוסית לכבוד המדינה ולכבוד החזרה לאימונים משותפים.

גדעון גלבוע, סאנדאן, הדוג’ו המחתרתי