העלון הדיגטלי של עמותת שוטוקאן אושימה דוג’ו קראטה-דו בישראל

מהדורה מספר 5, מרץ 2023

דוג’ו אחד: אצל סאנדאן גבו וייס בנצר סרני

מאת סאנדאן גדעון גלבוע, עורך העלון

הגעתי לנצר סירני בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי. אחרי שבוע של מזג אוויר סוער, השמש שוב זורחת על הדשא ועל עצי הזיתים העתיקים שמקיפים אותו. הקבוצה מתארגנת אט אט. “הבוקר רק חצי קבוצה”, מישהו אומר, ואני סופר כבר עשרים מתאמנים על הדשא בין העצים; בהמשך יצטרפו עוד כמה מאחרים. קבוצת המבוגרים של סאנדאן גבו וייס היא גדולה ויש הרבה חגורות לבנות דבר שתמיד משמח לראות.

 

חימום

מתחילים בחימום לא מהיר וארוך יחסית, כחצי שעה, כולל הרבה מתיחות, תרגילי כח וגמישות. יש משהו באימון בחוץ, שמיד נותן אנרגיה אחרת, חזקה ואולי גם פתוחה יותר. את האווירה המיוחדת בדוג’ו והחברות בין המתאמנים בדוג’ו הזה ניתן להרגיש כבר בחימום.

בניגוד להרגלו, שלח גבו לקבוצה שיר זן מאת פרופ’ יעקב רז לפני האימון שעוסק בנושא של האימון: “מא” שפירושו המילולי ביפנית הוא מרווח או חלל. גבו אוסף סביבו את המתאמנים: “גודאן רענן רוט אמר לי פעם: נכון שאתה לא אומר להם מראש מה יהיה באימון? אולי מדי פעם, תשתף אותם, זה יכול להקל על חלקם להבין למה הם באים (צוחק).” אז הפעם הוא מציין את נושא האימון ומזכיר את השיר.

קאטה

עובדים על היאן סאנדאן כרגע, אבל באימון הזה, מבקש גבו מהלתמידים להתייחס לנושא המא בתוך הקאטה. “נכון שלרוב בקראטה אנחנו מדברים על מא בהקשר של המרחק ביננו לבין היריב, אבל למא כאמור גם משמעות של מרווח זמן. הקאטה היא סיפור. הרבה פעמים מה שעושה את הסיפור למעניין, הם המרווחים בין החלקים, אז תחשבו על זה כשאתם עושים את הקאטה. איפה עוצרים? איפה נושמים? נסו לראות איפה נכון יותר לעצור ואיך העצירה הזאת, שהיא לא הפסקה, בונה את התנועות אחריה.”

התלמידים מנסים ליישם תוך כדי תרגול. זה לא כזה פשוט, מסתבר. בעיקר, כשעובדים בקבוצה והנטייה היא תמיד להתחבר לקצב של הקבוצה. גבו מעודד אותם למצוא כל אחד את הקצב שלו עם המרווחים המתאימים לה או לו.

 

קומיטה

עוברים לתרגל את נושא המא בקרב. כאן נכנס המא-איי במשמעות היותר מוכרת של המרחק ביננו לבין היריב. אבל, גבו מבקש מהתלמידים לא לוותר גם על המרווחים בין התנועות. “בקרב קורה משהו עם היריב שלנו הוא לא אמור להיות אוטומטי”. גבו מעודד אותם לעצור וגם לשנות את המרחק כדי למצוא את עצמם בתוך הקרב מחדש ולא רק “להיות כל זמן בתנועה וכל הזמן בתוך המא של היריב”. מתרגלים קומיטה רך כדי לאפשר לחקור את העניין.

גבו מבקש מהם להשתמש בעצירה כדי “לחקור את הקרב, לבנות מלכודת ליריב, ליצר יתרון. עצירה היא לא ניתוק או קיפאון” הוא מוסיף. בהמשך, עוברים גם לסנבון קומיטה, שוב בנסיון לבדוק בעיקר את נושא הקצב.

אחרי האימון יושבים כולם לשיחה עם “כתב העלון”. כולם נשארים ונהנים לשתף. ניכר שהאימון גרם להם לחשוב.

מה לקחתם מהאימון היום?

“אני מוזיקאי וגם שם להפסקות, במקרה הזה בין הצלילים, תפקיד חשוב; היה לי מעניין לראות את הדברים מתחברים כאן ואני חושב שהבנתי טוב יותר את ההפסקות בתוך המוזיקה דרך האימון היום”.

“היכולת לקחת מרחק בתוך הקרב עזרה לי להעיז ליזום יותר התקפות ולא רק להיות במגננה ונסיגה כל הזמן. “

“בקרב כמו גם בחיים הבנתי שאפשר לקחת מרחק לפעמים לא חייב להיות תמיד בתוך הדבר.”

בעצם רוצה לשאול אותכם שלוש שאלות: למה הגעתם להתאמן? מדוע נשארתם? ולמה דווקא אצל גבו בקבוצה הזאת?

נידאן גל פפקין, שהוא עוזר המאמן: “אני בכלל יצאתי לזרוק את הזבל וראיתי אנשים מתאמנים והחלטתי להצטרף”. עוד נחזור לגל אחר כך. בקבוצה יש איזון יפה בין גברים ונשים ואחת המתאמנות מתנדבת לספר: “תמיד רציתי ללמוד אומניות לחימה אבל ההורים שלחו אותי לחוג ציור… אחרי שילדתי את בתי השנייה החלטתי לעשות את מה שבאמת רציתי ולהוכיח לעצמי שאף פעם לא מאוחר מדי וכך בגיל 33 הצטרפתי לקבוצה”. מתאמן אחר מצטרף: “התאמנתי בילדות אבל הפסקתי לאיזה שלושים שנה. הגעתי לטיפול זוגי אצל גבו ודרכו הכרתי שוב את הקראטה ומאוד תהחברתי גם למורה וגם לנושא.” יש כמה תלמידים שהגיעו לגבו דרך הטיפול שהוא מעניק כתרפיסט או דרך קבוצת הלימוד הבודהיסטית שלו (סאנגה) בה לומדים טקסטים, מתרגלים מדיטציה ועוד.

מדוע נשארתם ומדוע דווקא כאן:

ניכר שכל התלמידים מאוד מחוברים לגבו ולדרך השקטה והכנה שלו וגם לאווירה הכללית בקבוצה:

“הגעתי והיו שני דברים שקנו אותי: למרות שאיש לא הכיר אותי שמו אותי מייד באמצע והרגשתי שקבוצת האנשים הזאת שאני לא מכירה שומרת עלי. הדבר השני היה לראות אנשים מבוגרים בעלי מקצועות רציניים משקיעים באימון ומדייקים כל תנועה לרמת הסנטימטר”.  

אחד המתאמנים הצעירים מתנדב להודות: “האמת שלא נשארתי בהתחלה, היה לי קשה פיזית ועזבתי אך לבסוף חזרתי למדתי דרך זה על התמדה וגם על איפוק ווויסות התחושות”.

הרבה מהמתאמנים אצל גבו התחילו בגיל מבוגר בצומת מסוים בחייהם. “האמת שהיה קשה מאוד בהתחלה, הגב נתפס בכל אימון. לקח לי זמן למצוא לזה פתרון. המשכתי ודקה לפני גיל חמישים קבלתי חגורה שחורה. הקראטה נותן לי המון, מסייע לי להתפתח כבן אדם, להגיב אחרת. הייתי בן אדם בלתי נסבל עכשיו אני הרבה יותר נסבל…”

מתאמנת נוספת משתפת: “יש בתוכנו קרבות פנימיים כל הזמן וכאן אנחנו לומדים להתמודד. למדתי שהקראטה יכול להיות בית להכיל בו את הפחדים שלי ולסייע לי להתמודד בחיי היומיום”.

הרבה מהתלמידים מעידים על התחושה שהאימון מאפשר להם לשלב בין הפיזי לרוחני ושתחושת השליחות של גבו, שמלמד קראטה בהתנדבות, מדביקה גם אותם. “קראטה טיפולי” מוסיף אחד המתאמנים. “המאמן שלנו הוא גם מטפל ומדריך וניתן להעזר בו”.

לסיכום החלק הזה מעיר לי מישהו מהתלמידים: “אתה לא שואל את השאלה הנכונה. אני לא יודע למה אני מתאמן בינתיים לפחות, קודם באים ועושים ואולי בהמשך אבין למה…” תשובה טובה.

הקבוצה מתפזרת ואני נשאר לשוחח עם גבו, לפני שמתחילים, גל יד ימינו של גבו, רוצה להדגיש: “באמת פגשתי את הקבוצה כשיצאתי לזרוק זבל, אבל גבו הגשים לי חלום ילדות לעסוק באומניות לחימה. אנחנו מאוד מלוכדים כקבוצה אחת והאימונים כאן מאפשרים הפסקה אמיתית מהחיים וחיבור לעצמך.”

אז גבו ניכר שיש אווירה מיוחדת בקבוצה, והיא גם מאוד גדולה יחסית. איך זה התפתח?

“התחלתי כאן ב2010 בתור שודאן, החלטתי שאני רוצה עשות משהו למען הקהילה. הקבוצה הייתה קטנה יחסית אך בשלב מסוים גדלה. אני זוכר שכמה מהוותיקים חששו ואמרו, רגע אם נגדל לא נוכל לשמור על מה שיש לנו כקבוצה ואני אמרתי שאנחנו לא כאן בשביל עצמנו בלבד צריכים לחשוב על זה כשרות לקהילה ויחד נדע להכיל את כולם ולעזור אחד לשני. וכך היה.”

לפני האימון הזה שלחת לתלמידים קטע שעוסק בנושא האימון, זה משהו שאתה עושה הרבה?

“האמת שכמעט בכלל לא. יש לי קבוצת לימוד שבה עושים מדיטציה וקוראים טקסטים בודהיסטיים ולמרות שיש כמה תלמידים בדוג’ו ששותפים בקבוצה הזאת, הרוב לא לוקחים בה חלק ואני שומר על הפרדה בין הדברים. אני מנסה למצוא את הדרך להעביר תכנים יותר רוחניים, שאנשים ללא ספק מחפשים, דרך האימון עצמו וגם למצוא את האיזון בין יותר מדי דיבורים לבין רק להתאמן ולהזיע ללא מילה. למשל, אני יכול להעיר על מה זה להיות נוכח כחלק מקומיטה או על מושג הריק, אבל אלה יהיו יותר הערות קצרות תוך כדי אימון. מי שמלווה אותי בלימוד בודהיסטי, אמרה לי שאשים לב שהתרגול האמיתי הוא לאו דווקא בקבוצת הלימוד אלא במעשה, בדוג’ו עצמו”.

מה אתה עושה כדי לייצר לשמר את הקבוצה הזאת? מה מניע אותך?

“אני משקיע המון בחשיבה על האימונים והקבוצה. מכל הדברים שבהם אני עוסק, כתיבה, הוראה, טיפול, הדוג’ו הוא הדבר שאני הכי מחובר אליו. מתכונן לכל אימון. למרות שכמובן יש לנו מבחנים ויש כאן חגורות שחורות ועושים קרבות, אני לא מודד את התלמידים לפי איך הם נלחמים בקומיטה או האם יכולו להתמודד מול דוג’ואים אחרים, אלא חושב על דבר אחד בעיקר וזה אם כל תלמיד ותלמידה לא היו פה איפה הם היו? הנצחון שלי הוא להוציא אנשים מהבית או מהמשרד ולהביא אותם לכאן. מבחינת הגדילה של הקבוצה היו כמה דברים: אחד האימונים בחוץ. אנחנו מתאמנים רק בחוץ כבר כמה שנים, למעט במזג אוויר מאוד סוער. זה גם מחבר אנשים לטבע ומעודד אותם לבוא וגם אפשר לנו פיזית להגדיל את כמות המתאמנים. יש גם הרבה שקורה מחוץ לאימון: טיולים, ארוחות, קבוצת וואטסאפ מאוד תוססת. תחושה של קהילה. אני דוחף את התלמידים כל הזמן להביא חברים חדשים ופעיל לא מעט ברשתות, אני חושב שזה חשוב. אני ממש מרגיש שאם לא יגיעו כל הזמן תלמידים חדשים אנחנו נתייבש, ואני אישית ארגיש שאיני ממלא את השליחות שלי. ברגע שתלמיד חדש נכנס להתאמן הוא הופך קיו 9 וכמו שאני אומר לתלמידים, אנחנו צריכים להתחבר גם לאלה שהם קיו 10, כלומר לתלמידים שטרם התחילו ללמוד. אצלי בראש הם כבר מתאמנים הם פשוט עוד לא יודעים את זה…”

למי שרוצה להצטרף לדוג’ו נצר סרני האימונים מתקיימים בימים:

שני ב 20:00 ושישי ב 8:15 בדשא שליד חדר האוכל בקיבוץ נצר סרני.

קראטה – עניין של תזמון

ראיון עם דויד פלאט השודאן הוותיק ביותר בשוטוקאן

דויד פלאט הוא מראשוני המתאמנים בשוטוקאן ישראל אבל סביר שרובכם לא שמעתם את שמו עד עכשיו. פעמים רבות אנחנו מסתכלים הערצה על ותיקי שוטוקאן, הגודאנים המבוגרים שלנו שהקדישו את חייהם לקראטה. הם מהווים השראה עבורנו, ומושכים אותנו קדימה באימונים מיוחדים. אך יחד עם הערצה נוצר גם איזה מרחק, אנו חושבים לעצמנו טוב, לא כל אחד יכול להיות אלי כהן או פול אל עזרא או אריה לוי ואחרים שנראה כאילו הקדישו את חייהם לקראטה וללימוד שלו, אני לעולם לא אהיה כמותם. מבחינה זאת השיחה עם דויד פלאט מאוד מעניינת ומעודדת, הנה, אדם מן היישוב, שאינו מוכר לרוב המתאמנים אצלנו, אינו בעל דרגה רשמית בכירה ובכל זאת, מתאמן ברציפות כבר כמעט שישים שנה, וכפי שהוא מעיד, עבורו הקראטה היא דרך חיים. הסיפור של דויד ממחיש כמה הקראטה יכול להיות משמעותי בחיים של כל אחד מאיתנו.

שלום דויד, ספר קצת על עצמך ואיך הגעת לקראטה מלכתחילה?

” אני בן קרוב לשבעים, נולדתי ב 1953 בתל אביב, ובגיל 12 סבלתי מהפרעת קשה וריכוז קשה עד כדי כך שההורים החליטו לשלוח אותי לגור תקופה אצל הדודה שלי בפריז בתקווה שהשהות שם תעשה לי טוב ותסייע לי להתמודד, אולי לספוג קצת תרבות! במקרה לגמרי הדודה שלי גרה לא רחוק מהדוג’ו של מייסד שוטוקאן צרפת דניאל שמלה ז”ל. כנראה בהשפעת סרטי קראטה או משהו כזה ביקשתי מהדודה שלי שתרשום אותי לאימונים הקראטה אצל דניאל שמלה וכך בשנת 1966 התחלתי להתאמן קרוב מועד לזמן בו ייסדו שם את הדוג’ו הראשון. בפריז גרתי כשנה והתאמנתי שם ואחר כך, למרות שחזרתי לארץ, נשארתי בקשר עם הדוג’ו בפריז והתאמנתי שם בביקורים הבאים בצרפת שהיו לתקופות ארוכות. שם גם הכרתי את מאיר יהל ז”ל מייסד שוטוקאן ישראל שהחל אף הוא להתאמן בפריז. בארץ, עוד לא ייסדו את שוטוקאן והתאמנתי בינתיים אצל גדעון קדרי בקיוקושינקאי עד 1969, אז פתח מאיר יהל את הדוג’ו הראשון בתל אביב ביצחק שדה שם התאמנתי עד הצבא עם מיקי דותן, חיים תמר וכל הוותיקים. בהמשך, בזמן הלימודים, התאמנתי בירושלים אצל מאיר גנאור שהיה בן אדם עם יכולת מנטלית אדירה. אני זוכר עד היום איך נבהלתי מהצעקות שלו בקיבאדאצי באימון המיוחד שנועדו לדחוף קודם כל את עצמו ואחכ אחרים. כסיימתי ללמוד חזרתי לתל אביב שם התאמנתי אצל אריה עד שעזבתי את הארץ בשנת 1989. לאורך השנים לא נבחנתי, ובשנת 1984 למרות שהייתי כבר וותיק, הייתי חגורה לבנה. תודות לאריה לוי שאמר לי זה לא בסדר שאתה מתקדם ורק לבנה עשיתי את המבחן וקבלתי שודאן מאושימה באותה שנה. לאורך כל השנים הללו אני מתאמן בצורה רציפה, עשיתי כ 70-80 אימונים מיוחדים מאז, הרבה בארצות הברית שם אני מתגורר משנת 1989. המוטו שלי: הקראטה הוא דרך חיים לכל החיים.”

שודאן דויד פלאט ואישתו שגם היא מתאמנת בקראטה מאז שהכירו

אז התגברת על הפרעת הקשה והריכוז?

“כן בזכות השהות שם בפריז בגיל צעיר ומה שספגתי והרבה בזכות הקראטה השארתי את זה מאחורי. הקראטה השקיט אותי לגמרי. טוב לא לגמרי כי מסתבר שהעניין עובר בתורשה וגם אחת הבנות שלי עם הפרעת קשה וריכוז… אבל מאז למדתי, עשיתי דוקטורט והיום יזם בתחום הביו טכנולוגיה, עוסק בפיתוח תרופות, כולל בימים אלה תרופה שכבר עברה חלק משלבי הניסוי ומחסלת את נגיף הקורונה בגוף תוך שלושה ימים!”.

ספר קצת על השנים הראשונות, בתור נער צעיר בפריז על הזכרונות מדניאל שמלה?

“דניאל היה האבא השני שלי, אומנם שהכרתי אותו הוא היה בשנות העשרים שלו אבל בתור נער צעיר, הכריזמה שלו והיכולת שלו לשלב את הפילוסופיה של הקראטה ולהסביר אותה תוך כדי האימונים. זה מה ששווה אותי וחיבר אותי מהר מאוד לשיטה. הצלחתי להבין שהתנועות משפיעות על החשיבה/הפילוסופיה והפילוסופיה משפיעה על התנועות עד שלא ברור מה יותר חשוב והכל הופך להיות מקשה אחת וזה הסוד של הקראטה עבורי. דניאל הסביר לי את הרעיון של היד הריקה שהוא כפול: הפאן הראשון הוא פיזי: כל מה שתחזיק ביד פיזית יעקב אותך בקרב, אם תדע להפעיל את הגוף נכון תמיד תהיה יותר מהיר ממי שאוחז במקל או חרב. הפאן השני הוא מנטלי: כשאתה מתאמן בקראטה אתה בעצם מכה באוויר ביד ריקה אבל בעצם אתה מכה בעצמך או נכון יותר נלחם בעצמך. ככל שאתה מתקדם אתה משפר עצמך. זו כמובן גם סיבה בגללה הרבה עוזבים: להתמודד מול עצמך זה לא תמיד קל, זה למעשה מאוד קשה. כך אתה לומד להתמודד עם קשיים. למזלי תפסתי את הרעיונות האלה של השיפור העצמי הבלתי פוסק, מדניאל בגיל צעיר וממש נאחזתי בהם. כמו שאומר סנסיי אושימה: תמרקו את המראה ובזה הוא מתכוון: תמיד תשאפו לראות טוב יותר את האני האמיתי שלכם. דניאל היה עבורי דמות גדולה מהחיים האופן בו הוא העביר את העקרונות הללו והיכולות שלו בקראטה סחפו אותי.”

איך אתה רואה את ההתפתחות שלך בקראטה לראורך השנים?

“כשאני התחלתי להתאמן לא היו סביבנו אנשים בגיל 70 פלוס שמתאמנים. גם סנסיי אושימה היה צעיר אז! לא היה אדם מעל גיל 40 שהתאמן איתנו. היום לנוער יש דוגמה והם צריכים להסתכל על זה כמשהו מופלא: יכולים לראות את תוצאות ההתמדה בקראטה; אדם מבוגר, עובד עם הגוף שלו בצורה בלתי רגילה מאוד שונה מאנשים אחרים בני גילו שלא מתאמנים. אז צעירים היום יכולים להתבונן במישהו כמו פול אל עזרא שבגיל שמונים מתאמן ונע בצורה בלתי רגילה. החיות, קלילות הגוף והמחשבה, שמגיעים עם האימונים אינם עניין של מה בכך בגיל הזה. מתאמנים צעירים יכולים להסתכל עלינו ולדעת שאם יתמידו זאת קרוב לוודאי החוויה שתהיה להם כשיגיעו לגיל הזה. במובן הזה השיטה של הקראטה הוכיחה את עצמה – הנה היום יש הרבה מבוגרים שמתמידים ויכולים להמשיך ואף מצליחים לגבור על הצעירים שמולם. בשיטה שלנו אדם בגיל שבעים יכול להיות טוב יותר מאדם בן עשרים. אולי כדאי לחשוב גם באימון המיוחד על יצירת יותר ממשק בין המבוגרים לצעירים ליצר את החיבור הזה. ברמה האישית, היום אני מתאמן כל יום בעצמי כמו שאני מצחצח שיניים. זה חלק מהתנועה שלי בחיים. בדוג’ו האימון הוא לתיקון טעויות וללמוד דברים חדשים אבל המרכז של הדרך הזאת הוא האימון העצמי. יש גם את השאלה של הסגנון שאתה מאמץ לעצמך. בקראטה יש רוח ואש ומים ואדמה. אני אדם גדול ושמנמן ואימצתי יותר סגנון של ‘מים’ זורם ואיטי יותר.”

אתה התאמנת הרבה שנים בארץ וגם בארצות הברית, אתה רואה הבדלים?

“יש הבדל אחד והוא בארץ אלה שאתה מתאמן איתם הופכים להיות חברים מחוץ לאימון. יש הרגשה חזקה יותר של משפחתיות מאשר כאן בארה”ב. כמובן שיש הפשעה למרחק הגיאגרפי בין אנשים, כאן בארה”ב אתה צריך לטוס להגיע לאימון מיוחד לרוב. מבחינה טכנית אני לא רואה הבדלים. שוטוקאן היא בית ספר, שפותח ע”י מאסטר פונאקושי בהמשך ע”י סנסיי אושימה. הרעיון הוא להכניס אדם לשיטה ולהוציא אותו לוחם ובמובן הזה השיטה דומה בכל מקום. יש כל כך הרבה חוכמה בתנועות המקוריות שהן חלק מהשיטה שלנו: הן פשוטות מחד אבל לוקח חיים שלמים להבין אותן מאידך. הן תנועות שלא פוגעות בך. אם מבצע אותן נכון תוכל להתמיד בהן כל החיים. זו חוכמה שנצברה לאורך מאוד שנים של עיצוב הקראטה איך לייצר תנועות שבריאות לגוף.”

מה הדבר החשוב ביותר שלמדת בקראטה לאורך השנים?

“בדאאוזים יש משפט שאומר לאט זה מהר. בקרב מה שחשוב זה לא המהירות זה הטיימינג. זה לא לעשות מהר יותר זה הבנת הטיימינג של היריב ושלך. באמצעות זה אני יכול לגבור על מישהו שהוא צעיר ומהיר ממני. הבנת הטיימינג מאפשרת לך לנהל את הקרב לאט למרות שמבחוץ זה נראה מהר. אפשר לקחת את זה לא רק לקראטה אלא לחיים. הדבר החשוב להבין בחיים הוא הטיימינג: מה אני עושה עכשיו, מה נכון לי לאכול כרגע, זה קיים בכל תחום בבחירת בת זוג, בעסקים בללכת ברחוב ולהמנע מסכנות. המשפט הדאואיסטי הזה ‘לאט הוא מהר’ מתאר לדעתי את הקראטה שלנו הכי טוב. גם להתקדם באימון לאט זה בעצם מהר. כדי להיות טוב ולהתקדם אתה צריך להאט את התנועות כך תוכל ללמוד ולהיות מהיר ביחס ליריב כשצריך.”

לסיכום, דויד, מסר נוסף שהיית רוצה להעביר לצעירים כאן?

“תהנו מהמורים הנפלאים שלכם. אני לא הפכתי מנהיג בקראטה עבורי הוא דרך חיים פרטית אבל אני מאוד מעריך את ההאנשים שהקדישו לזה את חייהם, כל המורים הוותיקים בארץ. זה נהדר לראות אותם בכל פעם שאני מגיע לביקור”.

על הצ’י באומניות הלחימה

מאת יודאן, טניה אגורסקי

כשאנחנו מתאמנים ומבצעים קאטות, קיהון או קומיטה אנו נחשפים לחשיבה של המזרח הרחוק דרך הגוף. חשיבה זאת, הייתה גם הבסיס של אומנויות הלחימה שמקורן במזרח הרחוק.

באימונים אנו משתמשים הרבה במושג צ’י כדי לתאר אנרגיה (בשפה הסינית צ’י, מבוטא קי בשפה היפנית). אנו חשים אותה באימון בגופינו וגם באינטראקציה עם יריב או עם קבוצה.

במאמר זה, ננסה להבין מה המשמעות של QI  氣/KI  בחשיבה העתיקה של המזרח הרחוק.

מקורו של המושג צ’י הוא בחשיבה הסינית העתיקה. כדי להבין מה זה צ’י צריך להתבונן בסימן הסיני העתיק 氣.

הכתב הסיני נמצא בשימוש למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, ומורכב מסימניות (Chinese characters). הוא אינו אלפביתי ואינו פונטי (אינו מורה על הצליל בלבד). הסימניות הן סמלים חזותיים המתארים משמעות. לכן כל תרגום של הכתב הסיני לשפות מערביות, ללא התייחסות לתיאור החזותי שלהם, אינו מעביר את המסר המדויק.

על פי הסינולוג Wieger, פירושה של הסימנית צ’י氣  בשפה הסינית הקלאסית הוא אדים气  העולים מגרגר אורז 米 המתבשל במים .[1] גרגר האורז הוא חומר, אך האדים אינם בחזקת חומר ואי אפשר לאחוז בהם. (ציור מס’ 1. הסימן  צ’י QI  氣 , אנרגיה, תנועה, נשימה).
התרגום הפשוט של צ’י לעברית הוא אנרגיה, ואולם במחשבה הסינית צ’י הוא מושג רחב הרבה יותר מ’האנרגיה’ המוכרת לנו ממדעי הטבע במערב. צ’י מתורגם גם כנשימה, אך, גם כאן, עלינו לזכור שהמושג צ’י רחב יותר מאשר שאיפה ונשיפה במובנם הגופני בלבד. הצ’י הוא תנועת החיים ותשוקתם בטבע (שמים וארץ) ובאדם, המקור לכל תנועה או זינוק, המנוע והקצב של כל תפקוד. הוא תנועת הנשימה, המחשבה, התחושות, התהליכים הפיזיולוגיים, תנועות הגוף, מפגש עם הסביבה. ה צ’י מייצג את כל מה שמשתנה ואיננו יציב: עולה או יורד, גדֵל או קטֵן, מתרחב כלפי חוץ או נאסף בפנים.

הנחת היסוד של המחשבה הסינית העתיקה היא שצ’י קודם לחומר (גוף), יוצר ובונה את החומר והוא בלתי נפרד ממנו. החומר יכול לשנות את זרימת הצ’י – לשחרר, לשנות כיוון, להאיץ או להאט או לכלוא את הצ’י בתוכו ולשבש את זרימתו. גוף האדם ונפש האדם הם תוצאה של זרימת הצ’י בתוכו ודרכו. לכן חשוב מאוד לחוש זרימת הצ’י בגוף כדי לאפשר לגוף לעבוד נכון.

חשוב להדגיש שאף על פי שהצ’י הוא אחד, נהוג להבחין בין סוגים שונים של צ’י על פי תפקודם. ההבדלים בין סוגי הצ’י אינם בצ’י עצמו אלא באופן התפקוד שלו, כיווני זרימתו (מעלה, מטה, כלפי חוץ או כלפי פנים) ובכמויות המשתנות של הג’ינג (חיוניות), ובנוזלים והחומרים (צורות, טעמים) המופעלים על ידו.

על פי המחשבה הסינית העתיקה, האדם מקשר בין השמים לארץ – מקיים את הדו-שיח בין חוסר הצורה – השמים, לבין החומר – הצורות – הארץ. צ’י השמים יורד אל הארץ ו צ’י הארץ עולה לשמים דרך האדם. השינויים של הצ’י ביקום משפיעים על האדם, הנמצא גם הוא בשינוי שאינו פוסק מרגע ההתעברות עד לרגע המוות. כל השינויים בזרימת צ’י היקום (שמים וארץ) משפיעים על האדם המקשר ביניהם.

צ’י השמים מתבטא בתנועת הכוכבים, השמש והירח, בשינויי מזג האוויר ובעונות השנה. צ’י הארץ משתנה על פי צורת האדמה, האבנים, המים והצמחייה. האנרגיה השמיימית (טיין צ’י天氣) היא השפעה פעילה של השמים. השמים חובקים ומכסים את כל היצורים. השמים מרכזים את הצ’י – כיוון תנועת השמים הוא כלפי מטה, לארץ, וכן מהחוץ פנימה, לתוך גוף האדם. השמים מַפְרים את הארץ. האדם מקבל צ’י שמימי דרך נשימה וגם דרך כל פני שטח הגוף. צ’י השמים גם זורם-יורד בגוף מאצבעות ידיים עד אצבעות רגליים דרך מסלולים של זרימה המכונים “מרידיאנים” –”ערוצי אנרגיה בגוף”. רגשות וחוסר איזון בגוף יכולים להפריע לזרימה של  צ’י השמים בגוף.

האנרגיה הארצית  (די צ’י地氣) היא השפעה פעילה של הארץ. צ’י הארץ יוצר את הגוף החומרי דרך נשימה, מזון ושתייה וגם זורם-עולה בגוף מאצבעות רגליים עד אצבעות ידיים דרך אותם מרידיאנים. האדם משנה את צ’י הארץ דרך בניית בתים, כבישים, מפעלים, חקלאות והשלכת פסולת.

לאדם עצמו יש שני מקורות צ’י: צ’י המקור והצ’י הנרכש. צ’י המקור, התורשתי, המולד, תלוי בצ’י המעביר את החיוניות (ג’ינג) של ההורים בזמן ההתעברות, ובבריאות האם בזמן ההיריון. תפקידים של הצ’י הנרכש הם הזנה (שילוב של נשימה ותזונה), הגנה (מושג רחב הכולל מערכת החיסון) , וויסות הקצב בתוך האדם ובין אדם ליקום (פעימות הלב, קצב נשימה, ספיגת המזון), כל אלה מאפשרים את חיי האדם.

הצ’י של האדם המולד והנרכש מאפשרים “התרחבות הגוף” זרימה כלפי חוץ (גוף אינו מסתיים בצורה שאנו רואים) ואיסוף-אגירה של צ’י בתוך הגוף. אגירת צ’י מאפשרת “התרחבות הגוף”.

את זרימת צ’י מחוץ לגוף האדם מכנים בשפה היפנית MA 間 (בתרגום לעברית: פער, רווח, הפסקה) או MAAI 間合い (רווח בין היריבים בתוך הקְרָב). בקומיטה אנחנו חשים את הצ’י של בן הזוג מיד אחרי הקידה (לפני המגע) המתקשר עם צ’י שלנו והמעורר בנו רגשות: פחד, תוקפנות ואי נוחות או נוחות. 

בגוף יש מספר מקומות אגירת הצ’י. אזורי אגירת הצ’י הרלוונטיים  לאומנויות לחימה נקראים טאן דן בשפה הפנית (בשפה הסינית דאן טיין  丹田).

דאן טיין   丹田מורכב משני סימנים. הסימן דאן丹 ,[1] מקושר לשני מושגים, שניהם מסמלים שינוי: אבן הצינובר, אשר משנה את צבעה האדמדם בחום וגם תנור של אלכימאי שמתרחשים בו שינויים בחומרים. הסימן טיין  田 מסמל שדה חקלאי.

הצ’י של השמים פעיל בחלק עליון של הגוף (מעל הסרעפת) לכן באומנויות הלחימה מדגישים שחרור של עומס ומתח בשרירי העורף, הכתפיים, והידיים. ריכוז של  צ’י השמים הוא בטאן דן העליון (דאן טיין 丹田 בשפה הסינית) אזור בין הגבות (העין השלישית).

הצ’י של הארץ פעיל בחלקו הגוף התחתון (מתחת לסרעפת) לכן באומנויות הלחימה חלקו הגוף התחתון צריך להיות יציב. הצ’י של הארץ מתרכז בטאן דן התחתון באזור שמתחת לטבור. תזונה לא מתאימה, אורח או חיים לא מתאים חוסמים את הזרימה של צ’י הארץ וכתוצאה מכך גם זרימת צ’י השמים.

בגוף האדם, האגירה של הצ’י מעודן שמקורו באוויר והצ’י שמקורו במזון היא בטאן דן האמצעי (דאן טיין  丹田 בשפה הסינית) במרכז בית החזה.

צ'י/קי השמים יורד אל הארץ והצ'י הארץ עולה לשמים דרך האדם, המקשר ביניהם.

בעת העתיקה היו הסינים צופים בתופעות המתקיימות ביקום שהם למעשה שינויים של צ’י ולסווג אותן. לצורך סיווג זה, משמשים שני חוקים עיקריים:

החוק המסדר את שני ההיבטים של כל תופעה ואת הקצב של כל תנועה (חוק זה מנסה לתאר את האחדות [הפסגה הגדולה] דרך שני סמלים: יין ויאנג – לילה ויום, שאיפה ונשיפה, מהיר-איטי, חוץ-פנים);

החוק המסדר את חמש המשפחות של תופעות האנרגיה ביקום (המתבסס על סדרת חמשת הסמלים או חמש התנועות ]היסודות[: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים).

בכתבה הבאה, ננסה להבין את המשמעות של החוקים האלה בתוך אומנויות הלחימה.

בברכת אימונים פוריים ומועילים.

20 עקרונות

מדור קבוע, מאת סאנדאן, מוטי סיבוני, דוג’ו גאולים, מיקי דותן, ירושלים

מתוך הספר: “עשרים העקרונות המנחים של הקראטה”.
המורשת הרוחנית של המאסטר.
Gichin Fonakoshi

העקרונות התמציתיים בספר זה נכתבו בידי מאסטר גיצ’ין פונקושי Gichin Fonakoshi.
בשנת 1938 העלהGenwa Nakasone  את העקרונות על הכתב, והוסיף לכל עיקרון דברי הסבר קצרים, שאושרו על ידי מאסטר פונקושי בטרם יציאת הספר לדפוס.
הספר תורגם לאנגלית בשנת 2003 על ידי John Teramoto שכתב גם הקדמה קצרה. בסוף הספר ישנם דברי סיום, שנכתבו על ידיJotaro Takagi  נשיא שוטוקאי קראטה-דו דאז.

בהקדמה לספר, כותבGenwa Nakasone  שמאסטר Fonakoshi ייסד את עשרים העקרונות המנחים של הקראטה, כדי להנחות ולעודד את תלמידיו האישיים, לחקור את ההיבטים הרוחניים של דרך הקראטה, קראטה-דו.
הוא מוסיף שם, שאותם השואפים להתאמן בדרך הקראטה, צריכים להתמקד לא רק בהיבטים הטכניים של הקראטה, אלא גם לשאוף לטיפוח ההיבטים הרוחניים של “הדרך”.

בכל עלון נביא הביא עיקרון מתורגם אחד.

[התרגום מאנגלית אושר על-ידי שיהאן אלי כהן]

עקרון חמישי: המנטליות קודמת לטכניקה*

יום אחד החליט מאסטר החרב המפורסם בן המאה ה-16 Tsuka-hara Bokuden לבחון את יכולות של ילדיו. ראשון, הוא קרא לבנו הבכור ,Hikoshiro אל תוך החדר. כאשר Hikoshiro דחף את הדלת, הוא חש שהיא כבדה מהרגיל. תוך כדי מישוש לאורך הסף העליון של הדלת בידיו, הוא מצא והסיר משענת ראש כבדה מעץ שהושמה שם, בזהירות השיב אותה למקומה לאחר שנכנס אל החדר. לאחר מכן זימן Bokuden את בנו השני Hikagoro. כאשר Hikagoro שלא חשד בדבר, דחף את הדלת כדי לפתוח אותה, נפלה משענת הראש, אבל הוא תפס אותה בזריזות, והחזיר אותה בחזרה למקום המקורי בו היא הונחה. לבסוף קרא Bokuden לבנו השלישי, Hikoroku. כאשר Hikoroku, שעלה בהרבה על שני אחיו ביכולותיו הטכניות, פתח את הדלת באנרגטיות רבה, נפלה משענת הראש ופגעה במקלעת ראשו. בפעולת רפלקס, שלף Hikoroku את החרב הקצרה שהייתה חגורה למותניו וחצה את משענת הראש לשתיים לפני שהספיקה לפגוע בטטאמי (מעין שטיח יפני) שהיה פרוש על הרצפה.

‏Bokuden אמר לילדיו: Hikoshiro“, אתה הוא זה שיעביר הלאה את שיטת הלחימה שלנו בחרב.

Hikagoro, אם תמשיך להתאמץ מבלי לוותר, ייתכן ותזכה יום אחד להשיג את הרמה של אחיך.

Hikoroku, אתה כנראה תהיה הגורם להרס הבית (הדוג’ו) הזה בעתיד, ותבייש את שם אביך. זה לא טוב שיהיה אדם כל כך בלתי זהיר כמוך בבית הזה”, ובזאת הוא התנער מבנו Hikoroku.

הסיפור הזה מדגים את העיקרון שבאומניות הלחימה היכולת הנפשית (המנטליות, האישיות, האופי) חשובה יותר מהטכניקה. הראשונה חייבת להתעלות מעל האחרונה.

סיפור נוסף ידוע-היטב יכול לשמש להדגמת העיקרון של “מנטליות קודמת לטכניקה”. בקרב תלמידיו של Bokuden היה אדם עם יכולות טכניות יוצאות דופן. בעת שצעד התלמיד הזה במורד הרחוב, הוא עבר מאחורי סוס עצבני, שלפתע בעט לכיוונו, אך התלמיד הסיט את גופו בזריזות רבה כדי להימנע מהבעיטה והצליח לחמוק מפגיעה. עוברי אורח שהיו עדים למקרה אמרו: “הוא בהחלט ראוי להיקרא אחד מהתלמידים המובילים ביותר של המורהBokuden .Bokuden בוודאי יעביר לו הלאה את סודותיו אם לא יהיה מישהו מתאים אחר”. אבל כאשר Bokuden שמע על התקרית הוא התאכזב ואמר: “לא הערכתי אותו נכון” , ואז הרחיק את התלמיד מבית סיפרו (מהדוג’ו).

אנשים לא הבינו את ההיגיון של Bokuden והחליטו שלא ניתן לשפוט בעניין מלבד לצפות כיצד Bokuden עצמו ינהג במקרה דומה. על מנת לעשות זאת, הם רתמו סוס רע מזג במיוחד לעגלה והשאירו אותם בצד דרך שבה הם ידעו שהמורה Bokuden יעבור. הם צפו ב-Bokuden בחשאי מרחוק, והופתעו לראות את המורה Bokuden חוצה את הכביש אל הצד המרוחק של הדרך ומשאיר לסוס מדרכה רחבה (מבלי לעבורמאחוריו). הם הופתעו מהתוצאה הבלתי צפויה הזו, ומאוחר יותר, בעודם מתוודים בפני Bokuden על תחבולתם, הם שאלו אותו על הסיבה להרחקתו הפתאומית את תלמידו.

‏Bokuden השיב: “אדם עם גישה מנטלית המאפשרת לו ללכת בחוסר זהירות (ברשלנות) לצד סוס מבלי לקחת בחשבון שהסוס עלול להתרומם (ולבעוט) הוא מקרה אבוד, ולא משנה כמה טכניקה הוא למד. חשבתי שהוא אדם עם שיקול דעת טוב הרבה יותר טוב”.

*המנטליות קודמת – הכוונה כאן שהמנטליות בעלת עדיפות על הטכניקה.

אימון שחורות, תל אביב

מאת סאנדאן גדעון גלבוע

בתחילת מרץ, נערך אימון שחורות בדוג’ו תל אביב בהובלת גודאן יניב פסו. האימון התחלק לעבודה על קאטה וקומיטה. החימום החל בעבודה על קאטות היאן, כשהמטרה היא לפתח תחושות שונות בתוך העבודה על הקאטה: ביצענו כל קאטה מספר פעמים וכל פעם עם דגש קצת שונה מיניב על תשומת הלב: תחושה של התרחבות לכל הכיוונים, תשומת לב ליריבים, תשומת לב להארה (הבטן התחתונה) ולבסוף קאטה ללא תשומת לב מיוחדת לתנועות, יריבים או תחושות ספציפיות למעט שהייה בתוך הקאטה עצמה. כך ביצענו את כל חמשת ההיאנים.

בין הקאטות, כהכנה לחלק הקומיטה באימון, יניב ביקש מאיתנו לנוע במרחב בחופשיות תחילה ללא התקפות, בהמשך עם תנועות ידיים, רגליים ותנועות משולבות. כל זאת תוך נסיון לנוע בצורה יותר חופשית, ללא ‘תקיעות’ וללא כוחניות וגם בלי לחשוב יותר מדי על התנועות מראש.

חלק הקומיטה החל בעבודה בשלשות כששניים יוזמים התקפה באויצוקי בלבד לגובה צ’ודאן ואחד באמצע מגיב. גם כאן תרגלנו במספר צורות. תחילה, המתאמן שבאמצע רק נע בין היריבים ללא הגנות או התקפות נגד ובהמשך יכול היה ליזום התקפה ברגע שמזהה את כוונת היריב. המטרה, שוב להיות דינאמיים בתוך הקרב. יניב הדגיש כי פעמים רבות בקרב אנחנו יודעים רק ללכת אחורה או קדימה וקשה לנו לנוע חופשי יותר במרחב. דגש נוסף היה, בייחוד למתאמן שנמצא בין שני תוקפים, שכאשר הוא יוזם התקפה היא חייבת להיות מלווה בכניסה של הגוף אל תוך המרחב של היריב (אירימי) ולא רק בתנועת יד או רגל. אחרי תרגול מספר סיבובים די ממושך בשלישיות, עברנו לתרגל ג’יו איפון קומיטה – קרב של התקפה אחת מוגדרת. יניב ושאר הגודאנים ציינו שזהו התרגיל המועדף על הסנסיי עד היום; עד כדי כך שבביקור האחרון של כמה מבכירי שוטוקאן ישראל בדוג’ו המרכזי (עליו דיווחנו כאן במהדורות קודמות), אחרי שראה את הקאטה של כל אחד ביקש גם לראות ג’יו איפון קומיטה. תוך כדי התרגול, הדגיש שוב יניב את היכולת לנוע באופן דינאמי במרחב אל מול היריב ולהשתמש בתנועה הזאת לטובתנו: להטעות את היריב, ליצר מרווח, להתכונן להתקפה לשפר את היכולת שלנו לבלום את ההתקפה של הצד השני וכו’. כמו כן, דובר לא מעט על כך שפעמים רבות, ובעיקר במבחנים, שמתבוננים בתרגיל הזה מהצד, ברור שיש תוקף ומגן וזו טעות. על שני הצדדים להיות בתוך הקרב ולדעת ללחוץ כשצריך ולהרפות כשכדאי. אם המתאמן שלא יוזם את ההתקפה לפי התרגיל, רק נסוג ומחכה שהשני יתקוף הוא לעולם לא יצליח לבלום את היריב בקרב אמיתי בו אין מגבלות על כמות ההתקפות. דווקא כאן, בגלל שההתקפה והגובה ידועים זו הזדמנות לתרגל את היכולת אל מול היריב ולא רק לחשוב על איך הוא לא יפגע בי.

סיימנו בתרגול של ג’יון באותו האופן בו תרגלנו את הקאטות הראשונות. היה אימון מצוין!

USAIsrael
נגישות