העלון הדיגיטלי של עמותת שוטוקאן אושימה דוג'ו קראטה-דו בישראל
מהדורה מספר 2, אוגוסט 2022
על הדרך האחת: טיפול ולחימה
מאת גבו וייס, סאנדאן, ראש דוג’ו נצר סרני ופסיכותרפיסט מוסמך
“The true understanding is that the mind includes everything; when you think something comes from outside, it means only that something appears in your mind. Nothing outside yourself can cause any trouble. You yourself make the waves in your mind. If you leave your mind as it is, it will become calm. This mind is called, Big Mind.”
Zen Mind Beginner’s Mind / Shunryu Suzuki Roshi
מילדותי ניתנה לי הזכות להלך בשתי הדרכים, קודם בדרך הקראטה ואחר כך בעולם הטיפול. בהליכתי זו בשתי הדרכים, יצא לי לפגוש במורים (אם ישירות ואם בעקיפין) שעזרו ועוזרים לי ללכת וללמוד את הדרך. מורים אלו, ברגישותם, ענוותם וחכמתם, עזרו לי לפתח את היכולת להבין…שזו דרך אחת” (מתוך הקדמה לספר בודותרפיה על העקרונות המרפאים של אומניות הלחימה).
כפסיכותרפיסט התחלתי לעסוק בחיבור בין אמנויות לחימה לבריאות נפשית בתקופת התמחותי כמטפל בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה בתחילת שנות ה- 2000. בעקבות העבודה הקבוצתית שעשיתי שם עם ילדים ונוער, בטיפול באמצעות יריה בחץ וקשת, וחיבור למיינדפולנס ולוויסות עצמי, ובאמצעות עבודה עם מקלות (ג’ו) התחלתי להעמיק במחקר שקיים בתחום. למרות שפעמים רבות המחקר הפסיכולוגי רק תומך במה שאנו כבר יודעים מתוך העבודה בשטח, לעיתים חשוב לקבל גם תמיכה “מוסמכת”, בייחוד כשמדובר בגישות חדשות ולא מוכרות כמו התרפיה באמנויות לחימה.
לפני כשבועיים חזרתי מהכנס הארופאי לבודותרפיה, לשם הוזמנתי להעביר סדנא על הגישה שלי לתרפיה מתוך אמנויות הלחימה. עצם קיומו של כנס כזה, והשיתוף הן במחקר בתחום והן בגישות שונות של חיבור זה הנו חשוב ביותר, ולשמחתי, הולך וגדל בעשור האחרון.
במאמר הזה אביא את סיכום ממצאי המחקרים בנושא ומעט רקע על שיטת הבודותרפיה.
מאסטר פונוקושי, מייסד הקראטה המסורתי, מציין כי על המתאמן בקראטה, לאמן את הרוח יחד עם אימון הגוף, ולפתח מודעות צלולה המאפשרת לו לעמוד מול העולם באופן כן ואמיתי. ההולך בדרך הקראטה יפתח, עם האימון הרוחני, אומץ לב שליו ושליטה עצמית לנוכח מתח, קושי וסכנה. ישנם מחקרים רבים המצביעים על הקשר החיובי בין אומניות הלחימה לטיפול נפשי. המחקרים מצביעים על האפקטיביות של קראטה מסורתי בהעלאת הערך העצמי והביטחון העצמי, שליטה באגרסיות ובתחושת הפגיעות, וירידה בבעיות שינה ודיכאון. כמו כן, מחקרים אלו מציינים כי כתרפיה, קראטה מסורתי משפר את ההכרה באינטגרציה בין הגוף והנפש, מלמדת את המתאמנים להרגיע את עצמם, להתמקד, לתקשר טוב יותר עם זולתם, להיות ערים לעצמם ולקבל את עצמם כמו שהם. המחקר מראה כי המתאמנים בקראטה מסורתי מראים ירידה משמעותית באגרסיביות, פחות חרדה ועלייה בערך העצמי. כמו כן, הם לומדים להתמודד עם מתח בצורות פחות אלימות. רכישה של שליטה באמנויות לחימה מסורתיות תורמת לעלייה בערך העצמי שבעצמה מהווה גורם מרכזי לירידה באגרסיביות. מבין הגורמים אשר בהם נמצא במחקרים שיפור אצל המתבגרים, נמצאים גורמים המאפיינים ילדים ומתבגרים עם ADHD כגון: אימפולסיביות, הפרעות קשב, חוסר שביעות רצון עצמית, הישגים לימודיים נמוכים, התנגדות לחוקים והתנגשויות עם סמכות. החוקרים מציעים שלוש סיבות מרכזיות אשר נראות כקשורות במיוחד בשיפור שהתקבל באותם גורמים. בין הסיבות המוזכרות נמצאים: הכבוד העצמי והכבוד לאחרים, ללא קשר לסטטוס או לרמת הביצועים או היכולת, אשר מועבר מהמורה (הסנסיי) כתפיסה בסיסית בקראטה מסורתי. הגורם השני הנו המדיטציה בתנועה אשר מהווה חלק מקראטה מסורתי, והגורם השלישי הנו היחס האכפתי והמתעניין של הסנסיי כלפי כל המשתתפים בקבוצה.
תרגול קראטה מסורתי מהווה תרגול של מדיטציה בתנועה (Moving Zen) ומכיל מרכיבים מרפאים מרכזיים מהפסיכולוגיה הבודהיסטית ומתורת הזן. ההתפתחות האישית בקראטה המסורתי, כפי שמופיע במקורות רבים, תואמת את העקרונות המרפאים של הפסיכולוגיה הבודהיסטית ובפרט הטיפול ממוקד מיינדפולנס וחמלה (CFT).זאת מכיוון שגישות אלו, כמו הקראטה, מדגישות התמודדות אמיצה עם רגשות קשים, פחדים ומנגנוני ההגנה העמוקים והעקשניים ביותר שבתוכנו. מנגנונים החוסמים את הצמיחה האישית לכיוון של שלווה, שמחה, גמישות, טוב לב, אומץ לב, פעולה מתוך כוח ממוקד ועוצמה, דאגה ואכפתיות לאחר ולסביבה, ויכולת לחשיבה רגועה ושקילות המאפיינים רמה גבוהה של קשיבות מיינדפולנס וחמלה.
ניתן לראות כיצד השתתפות ולימוד קראטה מסורתי משפיע ומשפר את האדם בהיבטים יסודיים, שאנשי טיפול ופסיכותרפיה, רואים בהם את מטרות הטיפול בדרך כלל, כגון: פיתוח שלווה, ביטחון עצמי, הפחתת פחדים וחרדות, הורדת לחצים, התמודדות אמיצה עם קשיים ואתגרים המאיימים על הפרט, חיבור לגוף, פיתוח התייחסות לאחר ולסביבה, פיתוח אינטראקציה חברתית ובין אישית ועוד. התפתחות ושיפור אישי בתחומים הללו, איננה שייכת רק לאנשים הנמצאים במשבר או החשים כי הם זקוקים לטיפול נפשי, אלא מהווה חלק מהליכה בדרך (DO) של התפתחות וצמיחה אישית ורוחנית, המתאימה לכל אדם בחברה המערבית הנוירוטית של היום.
תרפיה באמנויות לחימה, מיינדפולנס וחמלה – Compassion-BudoTherapy
המחקר תומך ביתרונות התרפוייטים של שילוב אמנויות לחימה בפסיכותרפיה. ומדגיש בנוסף את היתרונות לבריאות הנפשית של המתאמנים באמנויות לחימה מסורתיות ללא כל הגדרה או התייחסות לתרפיה, פשוט כפי שעשינו כולנו, מכך שהלכנו לדוג’ו להתאמן לאורך שנים. מחקרים רבים מראים כי קיים ערך תרפוייטי ברור מעצם האימונים בדוג’ו לאורך זמן, ונראה כי כל אחד מאיתנו כמעט יכול להעיד על כך מנסיונו או מנסיונה האישי.
בבואנו לדבר על אמנויות לחימה ותרפיה, כדאי להתעכב מעט על החיבור בקדמת עולם הפסיכותרפיה כיום, המשלב בין זן בודהיזם, מיינדפולנס וחמלה, גוף נפש וכניסה לעומקו של העולם הרגשי והמנטאלי. גישות אלו מכונות בהכללה הגל השלישי של הפסיכותרפיה, ומהוות התפתחות מהטיפול הפסיכודינאמי ומהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי שקדמו לה.
הגישה בה אני מטפל, והמהווה חלק מהבודותרפיה נקראת “טיפול ממוקד חמלה” (CFT), אשר פותחה ב- 2009 על ידי פול גילברט באנגליה, מתמקדת בהבנה של מהי בדיוק חמלה וכיצד ניתן לפתח חמלה עצמית עבור עצמנו ועבור מטופלנו. אתאר כאן את ההבנה המקובלת של חמלה ואת החיבור שלה לאמנויות לחימה. החלק הבא לקוח מהספר “בודותרפיה”:
חמלה לפי הדלאי לאמה הנה רגישות לסבל של העצמי ושל אחרים, עם מחויבות עמוקה לנסות ולהקל עליו. במקום התרחקות המגינה על העצמי – אנחנו נשארים, מתקרבים, מקבלים, מכילים ופועלים כדי להיטיב. אנו מחויבים לפעולה בכיוון של הפחתת סבל וסכנה, ובהתאם לערכים המהווים “מצפן” ולאיכויות שאנו רוצים לפתח בנו.
מתי ליבליך, אחת המורות המובילות בתחום בארץ רואה את החמלה כ: “פיתוח היכולת להיות עם כאבו של האחר או של עצמנו, בלי שהדבר ירסק או יסחף אותנו, בלי להיות עוינים, כועסים או אשמים, בלי שננסה להדוף, לדחות או להילחם בכך וגם בלי לשפוט את עצמנו או את האחרים… זהו מצב תודעה שיש בו גם מן הקבלה הרדיקלית – ההבנה שהכל שייך, שלכל יש מקום תחת השמש”.
בראייתי, תרגול מעמיק באמנויות הלחימה המסורתיות עוסק, בסופו של דבר, בפיתוח איכויות החמלה. דרך המפגש הממשי באימון קראטה מסורתי, אנו מאמנים שוב ושוב את גופנו ונפשנו להיות במקום שיש בו פחד, סיכון או אי נעימות. אנו לומדים להרגיע את עצמנו, להישאר שם בנוכחות מלאה ולפעול באופן המיטבי, בדרך אשר תביא לתוצאה החכמה והנכונה ביותר. דרך אשר תעודד צמיחה, התפתחות, שלווה ושמחה. אימון סוגים שונים של קומיטה (קרבות) או טוריטה (אחיזות, השתחררויות והשתלטות על המצב) בקראטה המסורתי, מאפשרים פיתוח חמלה באופן ישיר ועוצמתי.
פעמים רבות המושג חמלה הנו מבלבל ולא ברור, ורבים מאתנו מתייחסים אל איכויות החום וטוב הלב כאל איכויות החמלה היחידות או המרכזיות, אך בעצם לא ניתן לפתח חמלה ללא איכויות כמו אומץ לב, עוצמה, נוכחות חזקה, כוח סבל וחוכמה. על פי ה-CFT (טיפול ממוקד חמלה), מקובל לפרק את איכויות החמלה באופן הבא:
תבונה – יכולת הבנה ואמפתיה לקשיים המציאותיים של האנושות בכלל, ושל העצמי בפרט (ההיסטוריה האישית).
אומץ לב ועוצמה פנימית – תחושה של כוח פנימי וביטחון, אומץ לב לפגוש איום וקושי, סובלנות למצוקה, תחושה של התקרקעות, יציבות ויכולת הכלה.
אכפתיות – רצון אמיתי להיטיב עם עצמי ועם אחרים, ואומץ להתמודד עם קשיים ולהתמיד בנחישות בשאיפה זאת.
חום ורוך – רצון להתקרב ולהיות בתחושת יחד, נכונות להעניק ולתת, טוב-לב, ידידותיות, עדינות ומה שפעמים רבות מכנים “עיניים טובות”. איכות זו מתבלטת באינטונציה של הדיבור ושפת הגוף, המתאפיינים בחום וברוך, ולעיתים קרובות בהומור וחיוך.
קבלה – חוסר שיפוטיות, אי ביקורתיות, סקרנות וניסיון כן לחקור ולהבין את הקשיים בגובה העיניים.
התיאור הגרפי הבא, מתוך הספר “בודותרפיה”, מציג דרך נוספת לראות את איכויות החמלה כתהליך מתפתח, המתחיל בתשומת לב והקשבה, ונע לעבר פעולה חמה וטובת לב. בין המעגל הפנימי ביותר ובין המעגל החיצוני ביותר, עוברים דרך נחישות, כוח רצון, עוצמה ויכולת להכיל ולווסת את עצמנו:
לפי פול גילברט, מפתח ה- CFT, אנו חוקרים יחד את תגובות ההגנה – התקפה שלנו, את היכולת שלנו להרגיע את עצמנו ולחוש ביטחון וחיבור לאחר, ואת המוטיבציות שלנו, בעזרת מודל המערכות לויסות רגשי של ה- CFT או, בקיצור, מודל שלושת המעגלים (המוצגים כאן למטה). מודל זה הנו הפשטה של הבנת פעולת המוח והמערכות הנוירולוגיות, השריריות והרגשיות, בהתאם לידע שנאסף בעשור האחרון מתוך מחקרי מוח פונקציונאליים. ידע מחקרי זה תומך בידע עתיק מתוך החוכמה הבודהיסטית.
מודל שלוש המערכות של ה-CFT:
לפי מודל שלוש המערכות, עלינו להשיג איזון מיטבי בין פעולת המערכות הרגשיות. הדגש הוא על היכולת של האדם לווסת את עצמו ולהגיע למצב של גמישות ותנועתיות בריאה בין המערכות. לדוגמא, כשנשמע פיצוץ עז, המערכת האדומה – מערכת האיום – תתפוס פיקוד. זהו תפקוד אפקטיבי ומועיל בכדי להגן על עצמנו ברגע של סכנה. עם זאת, לאחר מספר דקות, לאחר שראינו שלא קרה דבר, על המערכות להיות מסוגלות לאזן עצמן, ולחזור לשליטה (דומיננטיות) של המערכת הירוקה – מערכת השלווה, הביטחון וההכלה. כאשר אנו עוסקים בטיפול מתוך אמנויות הלחימה, אנו נעזרים בחכמה ובחוויה הבלתי אמצעית של הבודו, להבנה וחקר של ההפעלה, הכיבוי והדומיננטיות של המערכות אצל האדם.
כמו כן, נוכל לראות את “הריקוד” של המערכות הרגשיות בתוך הקשר הזוגי והמשפחתי. משפחות וזוגות רבים, חיים בדומיננטיות כרונית של המערכת האדומה. הם נמצאים במתח, פחד ותחושת איום או צורך להגן על עצמם כמעט כל הזמן. מכיוון שהמערכת האדומה הנה חזקה מאד, מהירה מאד ושתלטנית, אנשים אלו מאבדים את היכולת לווסת את עצמם, וכפי שראינו בדוגמת הפיצוץ, להרגיע את עצמם לאחר שראו שאין סכנה ממשית כרגע. נוצר כאן מעגל מכאיב ומסוכן. במעגל זה, מערכת האיום, השולטת בשדה הרגשי, משפיעה גם על מערכת הקליטה והפירוש של גירויים. יש רגישות יתר לסיכון, עלבון, השפלה וחוסר יכולת לראות ולזהות מצבים ניטרליים או מיטיבים. מערכת האיום לא “מעוניינת” במידע זה. הוא לא נתפס על ידה כנחוץ להישרדות כרגע ולכן לא נאסף ולא נשמר. היא פועלת על פי העיקרון “Better safe than sorry”. כמו מדינה הנמצאת במצב מלחמה והמפעילה “תקנות לשעת חירום”. כולם קודם כל נחשדים כאויבים וכל אינפורמציה או פיתוח אפשרויות אחרות נדחים או מותקפים.
התרגול באמצעות קרבות מובנים בליווי המטפל או המורה, מאפשר לפתח זיהוי של איכות התפקוד של המערכות הרגשיות. זיהוי הנזק שהן יוצרות במערכת הפיזית, הרגשית והבין אישית ופיתוח היכולת לווסת אותן – לעבור מהמערכת האדומה למערכת הירוקה. לנהל את המוטיבציות שלי מתוך רוגע וביטחון (ירוק) ולא מתוך מתח וחרדה (אדום). אימוני קראטה הנם דרך ישירה להכיר ולתרגל את הויסות של שלושת המערכות. בתוך קרב למשל, אני מתאמן שלא לתת למערכת האדומה שלי לנהל אותי (להתכווץ, לזרוק ידיים בלחץ, לעצום עיניים, לחשוב מחשבות של פחד והפסד, להפוך לכועס ותוקפן וכדומה), אלא לראות את התעוררותה עם הכנסי לקרב, אך לאפשר למערכת הירוקה שלי לנהל את ההתרחשות (חוכמה, יצירתיות, זרימה, הרפיה, יכולת חשיבה ברמה גבוהה, חיבור וקשר עם היריב ורצון להגיע לתוצאה הטובה ביותר האפשרית, בה אם אני יכול, אף אחד לא יפגע).
במהלך מפגשים טיפוליים, למשל, לצד התרגולים של מיינדפולנס, חמלה ועבודה פיזית מתוך אמנויות הלחימה, אנו מלמדים את המטופלים את מודל שלוש המערכות הרגשיות, ועוזרים להם להפוך למומחים לפעילות מערכות אלו, הן בתוך עצמם והן במערכת הזוגית. מנסיוני, השילוב בין אימון ותרגול, ובין הסבר על עולמנו הרגשי ועל המוח האנושי מסייע בפיתוח תובנה עצמית ובתהליכי שינוי.
אמנויות לחימה צמיחה נפשית וריפוי
לאמנויות הלחימה המסורתיות ולטיפול הנפשי מטרות משותפות, אליהן ניתן להגיע בדרכים שונות. בדיוק כמו גישות רבות בגל השלישי של הפסיכותרפיה, המטרה באמנות הלחימה המסורתית הנה היכרות והתמודדות עם ‘האויבים הפנימיים’ הנמצאים בתוך כל אחד מאתנו, חוסמים את התפתחותנו, פוגעים בשמחה, בקשרים הבין אישיים, ביכולת לפתח קשרי אהבה ולממש את עצמנו. גם באמנויות הלחימה וגם בפסיכותרפיה אנו מתמודדים עם האגו שלנו: פחדים וחרדות, כעסים ותוקפנות, ערך עצמי ובטחון עצמי נמוכים, הימנעויות, דיכאון וטראומות. כל אלו פוגעים באיכות חיינו, ביכולתנו לממש את עצמנו וביכולתנו ליצור ולשמור על קשרים אינטימיים ומשמעותיים.
אמנויות הלחימה המסורתיות עוסקות בפיתוח היכולת להימצא בתוך מצב מלחיץ, מסוכן או מכאיב (קרב) אך במקום לפעול מתוך מערכת האיום באחת התגובות האופייניות כגון בריחה, קיפאון או תקיפה (Fight, Flight, Freeze שלושת ה- F), לעבור לנוכחות יציבה מתוך עוצמה פנימית. מתוך יציבות זו, לפעול בשלווה ובחוכמה בכדי להביא להפסקת המצב הלא נעים, וככל הניתן למנוע את הישנותו. לפיכך, אמנויות הלחימה המסורתיות מציעות תהליך גופני-נפשי אשר מטרתו, כפי שמציין פונקושי, מייסד הקראטה, “אינה בניצחון או הפסד בקרב אלא בפיתוח האופי של המתאמן, ואיכות פנימית של אומץ לב שלו” (Peaceful Courage).
גישת הבודותרפיה, אשר יצאה בספר שפורסם בתחילת 2019, נולדה מתוך ראיית החיבור בין תהליך ההתפתחות של אמן הלחימה, לבין הצמיחה הנפשית בתוך התהליך הטיפולי הן של המטפל והן של המטופלים. כמו הלוחם בתוך קרב או באימונים קשים, גם המטופל נפגש עם תחושות ורגשות קשים, אותם הוא מתקשה להכיל. מצבים הנחווים כמפחידים, מכאיבים, מתסכלים וכהתמודדות עם אויב פנימי (כאב, מחשבות, רגשות) או חיצוני (אדם או מצב אחר הגורמים לכך) התוקף אותו שוב ושוב.
אל מול התקפות אלו המטופל מגיב בכיווץ, כעס וייאוש או כאמור מתוך אחד משלושת ה- F: ניסיון להימנע או לברוח, תוקפנות ושנאה עצמית או של הזולת, או תחושות של קיפאון, ויתור, ייאוש, חולשה, ותקיעות. בבודותרפיה אנו נעזרים בחכמה העתיקה של אמנויות הלחימה והחשיבה הבודהיסטית, בכדי לפתח את אותן איכויות פנימיות של החמלה של הלוחם, בקרב המטפל הנמצא בתוך מצבים לא פשוטים בעצמו ובקרב המטופל או הזוגות עמם אנו עובדים כאשר מדובר בטיפול זוגי.
סיכום
לסיכום, נוכל לראות, אם כך, כי בשתי הדרכים, דרך הלוחם ודרך הטיפול הנפשי, אנו עוסקים בפיתוח חמלה, בייחוד חמלה עצמית, ומתמודדים עם ‘האויבים הפנימיים’, וההתקפות המכאיבות והמסוכנות שלהם נגדנו (Self-Attack). אנו נאבקים בכדי לפתח בתוכנו אומץ לב, יכולת לווסת ולהרגיע את עצמנו, ובכדי לפתח את המוטיבציה להישאר בתוך מרחב מאיים ומורכב, לחקור אותו לפעול בחוכמה בכדי לנהל את המצב בצורה הטובה ביותר. באופן שיוביל להפסקת הסבל, ולתוצאה שתביא בהמשך הדרך לשמחה, גאווה ולתחושה של עוצמה פנימית.
אנו מתרגלים זאת אצלנו בשוטוקאן, לאורך כל הדרך – הנחישות לעבוד קשה למען צמיחה, לפגוש את עצמנו בכנות ובלי הנחות אך בעיניים תומכות וטובות הרוצות בצמיחה שלנו, באומץ הלב שעלינו לפתח באימונים, במבחנים ובקומיטה. אנו נמצאים בתוך תהליך של צמיחה ואף ריפוי נפשי משמעותי, במקום בו אנו מוכנים לראות את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו ואת כל החלקים שבנו, גם אלו החלשים ושקשה לנו לקבל בעצמנו. בדיוק כפי שכתב פונקושי בספרו, “אתם חייבים להיעשות לא חזקים אלא חלשים… רוצה אני שתמצאו את התשובה בתוך עצמכם”.
בדרך זו אנו יכולים לראות כיצד אמנויות לחימה מסורתיות ככלל, ולדעתי, באופן ברור את הדרך שלנו, מהווים דרך לצמיחה ולפיתוח בריאות נפשית. ההתקדמות בקראטה עוברת דרך היכרות עם הצל שבתוכנו, השדים האישיים שלנו, והתגברות עליהם. כלומר, קבלה שלהם, והכלה שלהם בתוך המארג הנפשי העצום שלנו. המשמעות של תהליך זה היא קבלה של עצמנו באופן מלא: עם כנות, אומץ לב חכם, חום ורוך, ואם אפשר קלילות והומור. וכמובן התייחסות אוהבת לעצמנו, לדרך שלנו ולמורים ולחברים שהולכים איתנו יחד לאורך הדרך.
על קראטה, בריאות והצ'י שביניהם
מאת נשיא הבי.בי.סי. גודאן יניב פסו
בבואנו לדבר על קראטה ובריאות, הייתי מתחיל בשאלה, מה היא בריאות? אני חושב שההגדרה צריכה לכלול חיוניות וכח חיים, חופש תנועתי ותודעתי, גמישות וחוזק פיסי ונפשי, יכולת החלמה והשתנות בהתאם למצב וכן רמת סטרס/לחץ נמוכה. אין זה אומר שלא חולים או לא נפצעים – חלק מהבריאות וחיזוק מערכת החיסון הוא להיות גם חולה!
האימון כגורם משפר בריאות
האימון בקרטה שלנו כדרך חיים מכיל הרבה מן המרכיבים המנטליים הנשימתיים והפיסיים לבריאות וחיוניות. בוודאי בצד התנועתי /אימוני . אבל כמו בכל שיטה יש מעט דברים שחסרים:
ראשית תרגול יומיומי – לא חייבים הרבה זמן ולא חייבים אותו סוג אימון או באותה עצימות. כל אחד בהתאם למצב שמתאים לו באותה תקופה. האימון היומיומי הוא מצד אחד פיתוח וביסוס הדרך וההרגלים שלנו כמו בנייה של גרגירי חול לערימה יפה. מצד שני, מהווה הסרת חלודה רעלים, מחסומים ושטיפת הרגשות באופן של ליטוש קבוע. האימון לאורך השנים מלמד אותנו לסמוך על הגוף להכיר אותו להבין את עצמנו וכך להזדקק פחות לתרופות ורופאים. במקרים של פציעה או מחלה, יש לנו טכניקה ודרך שיכולה להחזיר אותנו לאיזון מחדש. כמטפל, אני פוגש הרבה מטופלים שלא פיתחו דרך שכזאת במהלך חייהם, וכאשר מגיע עניין רפואי אין להם טכניקה שתעזור להם להתייצב ולחזור לבריאות. הם צריכים להתחיל מההתחלה. נכון וכדאי שהאימון יכלול גם עצימות אבל גם רכות. כדאי גם לכלול אימון ארוך, פעמיים בשבוע, עדיף בקבוצה.
ישנו גם האימון המיוחד שלדעתי תורם חלק מאוד גדול לבריאות שלנו; הוא שוטף רגשות רעים ורעלים מהגוף, מחזק את תפקוד המערכות הפנימיות ואת מערכת החיסון ומאפשר לנו להגיע להתמודדות מנטלית חזקה. כך, שכשמגיעה מחלה, אנו מוכנים להתמודד עם הקושי. כבר עברנו אימון קשה ואנו יודעים שזה אפשרי.
אין ספק שהאימונים מחזקים את הגוף בכללותו -את מסת השריר ,את העצמות את תפקוד האיברים הפנימיים ,את הנשימה ואת מערכת החיסון . האימון שלנו הוא די מאוזן; שומר על חלוקה נכונה בין החלק התחתון של הגוף שהוא יציב וחזק וחלק הגוף העליון שאמור להיות משוחרר וקליל יותר. יש גם איזון בין ימין לשמאל אם מתרגלים את שני הצדדים וניתן לעבוד בצורה מהירה וגם איטית. במילים אחרות, האימון יוצר איזון הרמוני בין יין ליאנג. גם סיבולת הלב ריאה נשמרת – זאת אומרת הכושר הגופני – מה ששומר על זרימת הדם והלב ועל רמת הכח הכללית. הגמישות גם היא נשמרת, פחות או יותר, אם כי אני סבור שאנחנו צריכים לטפח אותה מעט יותר בשוטוקאן ולהקדיש לכך יותר תשומת לב בתרגול העצמי .חלק מהתרגול הוא לנסות להיות יותר רכים ולהישאר משוחררים גם באימון בעצימות וקימה גבוה. או כמו שמיקי דותן אומר לנו בדוג’ו: מחובר אבל משוחרר.
נושא חשוב נוסף לבריאות, שאינו מקבל תשומת לב באימונים עצמם, הוא התזונה שלנו. אין לנו התייחסות מספקת לתזונה בשוטוקאן וכדאי להקדיש לזה זמן, אולי נפרט על כך בגליונות הבאים: מה ובעיקר איך ומתי לאכול. כן כדאי לציין שהסנסיי (ובכירים נוספים בשוטוקאן) היה מקיים צומות של כמה ימים ואפשר לקרוא על כך.
לא פחות חשוב לבריאות הכללית ממצבינו הגופני הוא מצבנו הנפשי; העבודה בשוטוקאן, עוזרת בשחרור מתחים ועם הזמן מתאפשר יותר שקט נפשי ביומיום, בשינה ובמצבי לחץ. הסטרס הפנימי, שהוא אחד מגורמי התחלואה הגדולים בתקופה המודרנית, נשאר נמוך. לא סתם, שם הקאטות הראשונות שלנו, היאן, מתרגם ל: peacfull mind. השקט תורם גם לשינה; וכשאיכות השינה משתפרת הבריאות משתפרת. בנוסף, הנשימה נעשית עמוקה ונכונה יותר כחלק מהדרך והתרגול. עם האימון, אנו לומדים שהנשימה היא חלק בלתי נפרד מהתנועה ומהחיים, וככל שמתאמנים יותר הנשימה יורדת ומתרכזת בבטן (בטאנדן) והופכת נכונה ומזינה יותר. מאחר ואנו עוסקים אומנות לחימה, האימון מתבצע תחת מחשבה או אפשרות שמישהו מאיים על חיינו. אנו בעצם מתאמנים להצליח להשאר שקטים תחת מחשבה מפחידה ומלחיצה שכזאת. לכן גם ביומיום נהיה יותר שקטים ורגועים. המצב הנפשי שלנו קשור גם בקשר בין בני האדם; בדוגואים, ובכלל בשוטוקאן, יש יחסי חברות עמוקים והאימון המשותף יוצר חיבור משמעותי בינינו. הקשר והאהבה שנוצרים עם האימון, ללא מילים, ללא ספק מועילים לבריאות.
האימון בשוטוקאן מוכיח לאורך השנים, שהמתאמנים נשארים חיוניים גמישים חזקים ורגועים יותר מהממוצע. אני זוכר שהסנסיי נשא נאום בארץ, בארוע 25 שנה לשוטוקאן ישראל, ופנה לבני הזוג של המתאמנים ואמר שכפי שהבטיח, גם בגיל מבוגר בני הזוג שמתאמנים נשארו צעירים ונמרצים.
כמובן כמו בכל סוג של אימון, גם בשוטוקאן יש פציעות. אבל, יחסית לסוגי ספורט אחרים ויחסית לנהיגה בכבישי הארץ, רמת החומרה ואחוז הפציעות שלנו בשוטוקאן נמוכה מאוד. יהיו פציעות לאורך השנים, אבל בסיכום הכללי, כמעט תמיד, הרווח והחוזק שנשיג מהאימון יהיו גדולים יותר מפציעה קלה פעם בכמה שנים. גם ההחלמה מפציעות יכולה להיות יותר קלה ומהירה כתוצאה מכך שהגוף חזק יותר. גם הקומיטה שלנו, מאפשר שחרור קימה ותנועה חזקה עם אפשרות לשמור על עצמינו ועל החבר שמתאמן איתנו. איפון קומיטה למשל, מאפשר התקפה בשיא העוצמה ואם אין הבדל גדול ברמה בין המתאמנים, אז אין סיבה לדאגה או להוריד את הקצב. חשוב מאוד שנמשיך להקפיד על שמירה על החבר איתו מתאמנים – קונטרול מלא בעיקר בסוף התנועה. הדבר מאפשר לנו להמשיך להתאמן עד גיל מאוד מבוגר. זאת לעומת חלק מסוגי הלחימה והספורט האחרים.
על הקשר בין טיפול לאימון
לזן שיאצו הגעתי אחרי שכבר התאמנתי בקראטה; נחשפתי לעולם המחשבה והמסורת היפנית תוך כדי האימונים, ואחרי הצבא וכשכבר היה לי דוג’ו ,התחלתי את דרכי בשיאצו. כשהייתי נער, אחד המתאמנים נכנס להתקף ונשכב על הרצפה די משותק, אני זוכר שהמורה שלי, מאיר גנאור, החל לגעת בו בגב ובאזורים אחרים וראיתי כמה זה משפיע ואפקיבי. כסטודנט באוניברסיטה, התחלתי לאמן קבוצות של ילדים ונערים קשים, היפראקטיביים ועם בעיות התנהגות ומשמעת. לאחר מספר חודשים, נוכחתי לראות שהם נעשים שקטים ומרוכזים יותר. התחלתי להבין, עד כמה חזק אימון הקראטה שלנו במובן של ריפוי. בהמשך דרכי, לאחר שכבר טיפלתי כמה שנים, התחלתי לטפל בילדים ונוער בשילוב של קראטה ושיאצו. התוצאות היו מדהימות: בעיקר בנושאים של קשב, ריכוז, התפרצויות כעס, קשרים חברתיים ומשפחתיים ובטחון עצמי. העבודה במגע, הקשר דרך המזרן והרגשת השני דרך תנועה ומגע – מאד דומים בקראטה ובאומנות הריפוי. טיפול במגע, הוא למעשה סוג של קומיטה, מאוד קשוב ויותר רך, אבל כולל קימה וקאטה וקשר לאחר, לצרכים ולחולשות שלו. העבודה בשיאצו ,על פוטון שמונח על הרצפה, מסתמכת על תנועה נכונה והבנה של צ’י (או ‘קי’ ביפנית)שהוא בעצם קימה תוך כדי הבאת הצ’י/הנוכחות שלך למפגש הטיפולי. לטעמי, אי אפשר לטפל בשיאצו ולהבין, מעבר לצד הטכני, את האנרגיה של השני, מבלי להתאמן בדרך תנועתית לעומק. אני מתאמן במקביל גם בצ’י קונג לאורך השנים.
צ’י הוא לא מושג אמורפי. המונח דומה לקימה שאנו מדברים עליו בקראטה: מיקוד האנרגיה או תשומת הלב. אנרגיית החיים, או החיוניות הזאת, נמצאת בכל הרבדים: יש כח פיסי נשימתי מחשבתי רגשי – כל אחד מהם הוא ביטוי של הצ’י. אפשר להגיע לגעת ולהשפיע על הצ’י שלנו ושל האחר דרך מגע תנועה מחשבה רגשות תזונה וכו’. לכן, כשאנו נוגעים בצ’י באימון הקראטה, או בטיפול בזן שיאצו, אנו מאפשרים לצ’י לזוז: להשתחרר ממקומות בהם הוא תקוע ולמלא מקומות בהם הוא חסר. בעצם מאפשרים לכח הריפוי הטבעי לנוע עם פחות הפרעות. החופש התנועתי הזה הוא בסיס לבריאות טובה.
בזן שיאצו, האבחון והטיפול הוא דרך מגע באיברים הפנימיים במרידיאנים ובנקודות בכל הגוף. האבחנה היא אנרגטית: מה מצב הצ’י של המטופל, או בעברית: מה שלומו? האם הוא שלם? איך השלום הפנימי שלו? איך האנרגיה שלו? כששואלים אדם לשלומו ביפנית: “או גנקי דסקה?” בעצם שואלים אותו: מה שלום הקי שלך? המגע בזן שיאצו חייב להיות בתחושת אחדות, כמו בקראטה וכל הזמן צריך להיות קשובים לעומק ולמשך הזמן המתאים, לאנרגית החיים של המטופל. הרעיון האבחנתי בזן שיאצו הוא למצוא את המקומות, המרידיאנים, החלשים ואיפה הצ’י תקוע או עמוס מדי. את היחס והקשב נותנים במגע למקומות הריקים החסרים. כמו בקראטה, גם בזן שיאצו, הרובד החשוב הוא הפנימי, התת מודע, שם מתרחשת תנועת הריפוי החזקה והטבעית יותר. הדרך להגיע לשם היא דרך שקט ונוכחות מלאה, מעיין מדיטציה. כמובן שבטיפול, אני מתייחס לגורמים נוספים כמו תזונה, נשימה, תרגילים ואורח חיים בדיוק כמו שיש להתייחס לכך בקראטה. מהנסיון שלי ב 32 שנים האחרונות, מטופלים שהם מתאמני קראטה הם בעלי יכולת החלמה טובה יותר, בעלי כלים תנועתיים ונשימתיים ותודעתיים שעוזרים להם להתמודד מהר יותר עם מחלות ופציעות ובאופן כללי הצ’י שלהם חזק יותר.
בדרגות הגבוהות החיבור בין הריפוי ללחימה מתבטא אפילו במבחן לדאן 5: תרגילי החייאה ידניים שהם סוג של קומיטה אבל במובן של שמירה על חיי בן הזוג. וגם נקודות תורפה, שהן בדיוק אותן נקודות ריפוי בשיאצו.
המדריך הקצר לחימום נכון ומתיחות
מאת סאנדאן, שמואל גולדברג, פיזיותרפיסט מוסמך
איזה מתיחות חשוב לבצע מבחינה בריאותית? לפני האימון, אחרי? סטאטי או דינאמי? מחפשים תשובות? המאמר הזה בשבילכם!
ישנם מספר מרכיבים חיוניים להכנה לפני כל אימון ספורטיבי באשר הוא, ובפרט לאימון אומנויות לחימה.
מרכיבי ההכנה:
1. מתיחות
2. סיבולת לב ריאה
3. שיווי משקל
4. הרפייה
במאמר זה נעסוק במרכיב הראשון: מתיחות לפני ואחרי אימון.
מזה זמן לא מבוטל, ניטש ויכוח בין אנשי המקצוע, לעיתוי הנכון שבו צריך לבצע את המתיחות, האם אידיאלי לבצע מתיחות לפני אימון או שמא לבצע מתיחות אחרי האימון ?
שאלה נוספת שעולה תכופות נוגעת לאופן שבו אנו מבצעים מתיחות:
האם עלינו לבצע מתיחות בתנועות חוזרות ונשנות או שמא עלינו לבצע תנועה ארוכה אחת לתוך המתיחה? בכדי לענות על שאלות אלה, צריך תחילה להבהיר שמטרת המתיחות טרם תחילת האימון, היא קודם כל מניעה של פציעות אורטופדיות. בהתאם לזאת, מתיחות שנעשות לפני תחילת האימון תגרומנה להארכה של הרקמות הרכות (שריר, גיד, רקמת עצב ורקמת חיבור). הארכה זו תשפר את האלסטיות של הרקמות ותאפשר עבודה מאומצת מאוחר יותר מבלי שרקמות אלו ייפצעו. חשוב מאוד להקפיד לפני כל אימון להגיע למצב הארוך ביותר של כל הרקמות הרכות ושל טווח תנועה מלא בכל המפרקים בצורה איטית ומבוקרת. ישנו יתרון משמעותי בביצוע מתיחות גם בסוף האימון, מתיחות אלה אם מלוות בהרפיה נשימתית, יאפשרו שמירה על הגמישות החיונית להמשך פעילות בחיי היום יום. לגבי הסוגייה השניה, המתמקדת באופן שבו צריך לבצע את המתיחות, עולה שמתיחות בתנועה בזמן המתיחה יכולות להוביל לאובדן הגמישות, לקיצור השרירים והרקמות הרכות ואילו מתיחות אחידות ללא תנועתיות בזמן המתיחה תשפרנה את יכולת הרקמות הרכות ובכך למנוע פציעות.
אז איזה מתיחות יש לבצע? להלן המלצות למתיחות שיש לבצע לפני ואחרי כל אימון:
דוג'ו אחד: ביקור בדוג'ו תל-אביב
מדור קבוע, מאת סאנדאן, גדעון גלבוע, עורך העלון
כפי שנהוג לומר בתוכניות האירוח האמריקאיות את האורח הבא, או במקרה שלנו את הדוג’ו הבא אין צורך להציג…כל מי שהתאמן אפילו מעט זמן בעמותה שלנו, כנראה היה שם פעם אחת לפחות, הדוג’ו הראשון של שוטוקאן בישראל, קיים כבר חמישים ושתיים שנה. הסיפור של הדוג’ו הזה, הוא במידה רבה הסיפור של שוטוקאן, המקור, ממנו הלכו וצמחו מאמנים, דוג’ואים ומתאמנים רבים. למעשה הדוג’ו מחזיק בכמה שיאים שאני די בטוח שהם נכונים גם ברמה עולמית: למעלה ממאה חגורות שחורות יצאו מדוג’ו תל אביב, 17 גודאנים, 12 ראשי דוג’ו פעילים וגם שלושה דורות של חגורות שחורות בקראטה במשפחה אחת.
הגעתי ביום שישי בצהריים לפגוש את גודאן אריה וגודאן אמיר לוי לשוחח על הדוג’ו. האימון ביום שישי הוא אימון פתוח וחופשי ויש בו מגודאנים שמתאמנים יחד כבר חמישים שנה, דרך מתאמנים לגודאן ועד חגורות לבנות שבאים לשפר ולעבוד על חומרים מעבר לאימון הרגיל. יש משהו מאוד יפה בלשבת יחד עם אב ובן (יש גם דור השלישי: שודאן שחר לוי הבן של אמיר), כשביניהם כמעט מאה שנה של אימוני קראטה. באופן מאוד יפני ומסורתי, הבן הוא ממשיך דרכו של האב:
שניהם גודאנים, שניהם היו ראשי בי בי סי, שניהם אימנו נבחרות, אמיר היום ראש הדוג’ו, אחרי שקיבל את שרביט ההובלה מאריה, לפני כחמש שנים. עוד נחזור ליחסי אב ובן אבל קודם כל קצת היסטוריה.
דוגו’ תל אביב, הוקם על-ידי מאיר יהל ז”ל בסוף שנות ה 60 של המאה הקודמת ברחוב יצחק שדה. למעשה הדוג’ו היה קיים לפני שמאיר הקים את עמותת שוטוקאן וב1970 הפך לדוג’ו הראשון של העמותה. כאן התחילו להתאמן כמה מדור המייסדים של העמותה כמו פול אלעזרא, אשר חן, זאב מינזילבסקי ואחרים שהלכו ופתחו דוג’ואים אחרים. באמצע שנות השבעים החל מאיר יהל להכשיר את אריה לוי להובלת הדוג’ו ובשנת 1977, כשמאיר עבר לירושלים, הפך אריה לראש הדוג’ו כשהוא בדרגת איקיו. אריה הפך את הדוג’ו לעמותה ללא כוונת רווח שהקדישה את כל ההכנסות מדמי האימון לתחזוקת ופעילות המקום ומאז מאמן בהתנדבות. מאז כך נהגו בדוג’ואים רבים בארץ. אפשר רק לשער שההתרחבות הזאת מדוג’ו אחד לשניים היא אירוע דרמטי בחיי עמותה צעירה ועל מנת לשמור על קשר הדוק, היו נוסעים אריה ואחרים לבקר את מאיר ולהתאמן איתו פעם בשבוע.
אריה, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה חגורות שחורות ומאמנים מה המתכון לשימור על הגחלת? למה צריכים ראשי דוג’ואים צעירים לשים לב?
“זה מתחיל מהבסיס: קודם כל מקום נוח ומסודר להתאמן בו. שנית מסגרת אימונים נכונה. יש לנו שלושה בשבוע כבר שנים רבות: שניים מסודרים ואחד חופשי יותר. יש כמובן להעביר את החומר בצורה מסודרת על-פי תוכנית חודשית עם מבנה מסודר ונושאים הכוללים קיהון, קאטה וקומיטה. ולעשות זאת בהתאמה לדרגות השונות. כלומר לתת לאנשים מאותה דרגה לעבוד יחד בקבוצה. לא תמיד רק אני אימנתי. היה לי חשוב לתת לאחרים לאמן ולתת לתלמידים הזדמנות ללמוד מאחרים גם בתוך הדוג’ו וגם מחוצה לו. היו כאן תקופות של 50-60 מתאמנים בכל הדרגות בכמה קבוצות והיו מספיק בכירים שהיו יכולים לאמן. מעבר לזה, לאורך השנים היה לנו כאן היבט חברתי מאוד חזק מחוץ לשעות הפעילות הרגילות; נסענו יחד לטיולים, התאמנו בשלג בחרמון ובאילת, נסענו לארצות הברית וליפן בקבוצה לטייל ולהתאמן. אבל הדבר החשוב ביותר, על מנת להצליח לאמן אנשים אפקטיבית לאורך זמן זה להכיר כל תלמיד לעומק ולדעת להתייחס לכל תלמיד באופן ייחודי הנדרש בהתאם לצרכים וליכולות שלו. האם הוא ילד, נער או בוגר, מה היכולות הפיזיות והקשיים הגופניים או מנטליים שלו. לאורך השנים הייתי מנהל רישומים על כל תלמיד עם הערות ספיציפיות על מה צריך לעבוד איתו או איתה. בעיקר מתוך התבוננות במבחנים.”
אריה מגלה שהוא שומר את כל החומרים האלה. “אתה יכול לראות בדיוק איזה הערות היו לכל גודאן וגודאן שיצא מכאן כשהוא היה קיו 9…”
“בסוף מאמן קראטה הוא גם פסיכולוג. היו מגיעים לכאן ילדים עם מגוון בעיות. עבורם אתה כמו סוג של הורה. אבל גם מבוגרים. כאלה שהתחילו להתאמן אחרי משבר בחיי המשפחה או משבר פרנסה כזה ואחר והעבודה המנטלית כחלק מהאימון סייעה להם.”
בכלל, אצל אריה וגם אצל אמיר יש דגש רב על המנטליות. דוג’ו תל אביב היה הראשון שמימן לתלמידים נסיעה לאימונים מיוחדים בצרפת לחוות ולהתנסות באימון בתנאים אחרים ואם אנשים אחרים כדי להשתפר.
“לפני כמה שבועות הייתי בהום סנטר ולפתע ניגשת אלי מישהי שאני לא מכיר ופונה אלי ,אריה שלום מה שלומך, איך אתה מרגיש, אתה לא יודע איזה בן אדם אתה ואני מתנצל ושואל מאיפה אני מכיר אותה. היא עונה, דודי הבן שלי עכשיו בצבא ונמצא בהכשרה מאוד קשה של סיירות ואומר לי שבזכות אריה שצעק עלי באימונים כשהייתי ילד המנטליות שלי חזקה מאוד.”
מעבר לכל אלה הקומיטה בדוג’ו ובתחרויות הוא עבורם כלי מרכזי בשיפור המנטליות. “כל מתאמן שקיבל חגורה שחורה אצלנו היה דבר ראשון מוזמן לג’יו קומיטה איתי בדוג’ו”
אריה עסק בקומיטה תחרותי שנים רבות מעבר לגבולות שוטוקאן עצמה כשהוביל את נבחרת ישראל למכביה שלוש פעמים.
מה אתה חושב על תחרויות באופן כללי?
“לדעתי זה חיוני עבור כל חגורה שחורה להתנסות בתחרות. אבל חייבים להבין שיש שם כללים מאוד מסוימים וצריך להכיר אותם ולדעת לשחק את המשחק ולהיות בשליטה מלאה כדי להצליח. יש כמובן תחרויות קראטה כלליות יותר של התאחדות וכאלה פנימיות של שוטוקאן ואז יש את הקרבות בדוג’ו הם יותר אמיתיים ובאנרגיה אחרת. יש שם תנועתיות שונה. חשוב יותר הדיוק. מה שחשוב בתחרויות זה לא הנצחון אלא ההתמודדות המנטלית עם הלחץ והדרך של האימון להגיע לשם. הקומיטה הוא חלק חשוב ומחזק בתוך האימונים בדוג’ו ועד היום אנחנו מתאמנים בכל שישי על קומיטה בעשרים שנה האחרונות”.
אמיר מצטרף אלינו ומוסיף: “לקח לי הרבה זמן להשתפר בתחרויות. שברתי כל מיני איברים תוך כדי וספגתי לא מעט. בהתחלה כולם היו מרביצים לי במיוחד כי אני הבן של אריה (צוחק). אבל לאט לאט, הבנתי את העניין וזה חיזק אותי מאוד.” אמיר התחרה ואימן את נבחרות שוטוקאן, נשים וגברים, במשך כעשרים שנה עם הרבה הישגים. בתחרות האחרונה שלו, בגיל 49, ביפן זכה מקום ראשון. עם אמיר נרחיב על נושא הקומיטה בכתבה נפרדת.
אריה, מעבר לנושא המנטלי מה הכי קשה ללמד?
“כשמדובר מבוגרים, ללא ספק הקאטה. לא התנועות עצמן. טכנית, אחד לוקח לו יותר זמן אחד פחות. בסוף כולם לומדים, אבל את מה שמעבר לטכניקה בקאטה קשה מאוד ללמד. ההתמודדות עם העומק של הקאטה: הרגישות ליריב, הקצב, הנשימות. זה לוקח הרבה זמן.”
יש לך איזה טיפים בנושא הזה?
“זה אישי מאוד ומשתנה ממתאמן למתאמן בהתאם ליכולות שלו. לכל אחד מנטליות אחרת, הבנה אחרת, לכן הדבר החשוב הוא להכיר טוב את המתאמן ומכאן לדעת איך ועל מה לעבוד איתו.”
ואם כבר מדברים על לימוד, אתה זה שמעביר את קורס המדריכים של שוטוקאן. ספר קצת על הקורס למי שלא מכיר.
” הקורס הראשון היה בשנת 1988. כלומר קיים כבר 35 שנים. לאיש הקראטה יש שלושה שלבי חיים: להיות לתמיד, להתאמן יחד עם המורה ולאמן. חלק מהדרך זה גם ללמד אחרים. ומעבר לכך מנוע הצמיחה שלנו היה היכולת לפתוח דוג’ואים חדשים. לכן, התבייתתי משלב מוקדם על נושא קורס המדריכים ויחד עם אחרים בשוטוקאן עמדנו מול בירוקרטיה, רשויות וועדות שונות כדי לקיים את הקורס. האחרון שעשינו היה השנה. יש לימוד תאורטי: אנטומיה, פזיולוגיה, תורת האימון ויש כמובן הרבה מעשי. לכן חשוב לציין לטובת כל מי ששוקל, שלפחות על פי אלה שהיו, הקורס גם מקדם אותנו מקצועית בקראטה ולא רק נותן כלים לאימון”.
היום יש למי שמחפש אומניות לחימה הרבה יותר אפשרויות בחירה. איך אתה מסתכל על זה ומה אנחנו צריכים לעשות כעמותה?
“הכי חשוב זה להצמד לדרך שלנו. לחומר, לקאטות, לשמר את רמת המקצועיות והדרגות. ולהבין שזה לא מתאים לכל אחד. לא כל בן אדם בנוי לעשות אלף אויוצוקי באימון וזה גם בסדר.”
אריה, עוד נושא אחד לפני שנעבור לדבר קצת על אבות ובנים…המהדורה הנוכחית מוקדשת לנושא בריאות וקראטה. כמי שמתאמן מעל מחישים שנה ברצף מה את יכול לייעץ לאלה שרוצים כמוך להתאמן גם בגיל מבוגר?
“יום אחד הגיע סנסיי אושימה לאימון מיוחד ואמר לנו הותיקים אתם עושים קיבאדאצ’י רק שעה. היינו בשוק. לא הבנו אז מה הוא רוצה מאיתנו. היום אני מבין שאנחנו חייבים לשמור על עצמנו ועל המתאמנים שלנו לדאוג לפתח יותר מודעות לנושא הגיל כבר משלב מוקדם יחסית במעברים קריטיים בין גילאים. כמעט כל עשור יש שינויים וצריך לדעת להתאים את עצמך. צריך גם להבין שעם האימון, במיוחד אימונים מיוחדים, אנחנו מבינים יותר את הגוף שלנו ויכולים להתאים עצמנו. האימון המיוחד מחזק ובונה אותנו לטווח ארוך”
על מה אתה עובד בימים אלה?
“תראה פעם הייתי עושה 600 קאטות. היום אתה יכול להזמין אמבולנס אם רוצה שאעשה כל כך הרבה (צוחק). היום אני עובד הרבה על קאטות במהירות איטית ומתמקד בשלושה דברים: נשימה, אגן ושיווי משקל.”
הקראטה הזיק או שמר עליך יותר לאורך השנים?
“חד משמעית שמר עלי. תראה אותנו כאן קבוצה של אנשים שמתאמנים יחד כבר 40 שנים ויותר שלוש פעמים בשבוע. אנחנו יכולים לעשות את זה כי אנחנו סהכ בריאים. מחזיק את הגוף דינאמי ושומר על הראש והריכוז.”
טוב, אני מדמיין שגם ביפן העתיקה ככה ניהול הדוג’ו עבר מאב לבן. אתם כבר לשלושה דורות של חגורות שחורות במשפחה.
אז אמיר איך זה להתאמן עם אבא?
יש לציין שאריה מיד קם בשלב הזה ממציא תירוץ שהוא הולך להביא מים ונותן לאמיר את הבמה.
“אי שם בתחילת שנות השמונים, אבא רצה להקים קבוצת ילדים עם משה אלבז והוא נידב אותנו בעדינות לעניין. אותי ואחי קובי. אמר לנו בואו תנסו ותוך כדי תגלו דברים על עצמכם. זה היה גם מפתה ומעניין וגם, בוא, לא יכולנו להגיד לא לאבא. וכך התחלנו. בתור ילד זה מלחיץ הכל חדש, ויש צפייה בכל זאת יודעים מי אבא שלך וגם אבא לא ידע איך והאם נשתלב בעולם הזה של הקראטה. היה מאתגר אבל הרגשנו משפחה לוחמת.”
ואתה מרגיש מאבא צפייה מיוחדת ולחץ?
“בתור ילד אתה לא חושב על זה. אתה בא מתאמן נהנה. ואתה רוצה לעשות הכי טוב כדי לרצות את עצמך וכמובן גם את אבא.” אריה: “התפקיד שלי להקרין לסביבה שהם בדיוק כמו כל אחד בקבוצה.” אמיר: “לכן הרגשתי שאני חלק מהקבוצה, כמו כל אחד אחר וזה היה מפתח.”
“כנער התאמנתי במקביל בכדורסל, באופן מקצועי, ובקראטה. הרגשתי שהאימון בקראטה מחזק אותי, אבל הקראטה לא היה העיסוק הגופני המרכזי. שיחקתי בקבוצת כדורסל שהגיעה לליגת העל. אחרי הצבא, פרשתי מכדורסל והתמסרתי לאימונים בקראטה, הפנמת דרך הקראטה וייצוג העמותה שלנו בתחרויות בשוטוקאן העולמית ומסגרת ההתאחדות.”
אבא לחץ שתמשיכו?
“לא האמת היא שממש לא. גם בתקופת הבגרויות וכשהיו לי דברים אחרים לעשות כמו כדורסל אבא הבין ושיחרר. באימונים עצמם הוא כמובן דרש השקעה מעל ומעבר והתייחס אלינו כמו אל כל תלמיד אחר אבל לא לחץ להמשיך. היה מגיע למשחקי הכדורסל לראות אותי ולתמוך בי.” אריה מוסיף שהמאמן היה מבקש ממנו להגיע לפעמים כשהקבוצה הייתה נוסעת למקומות קצת יותר “מסוכנים”..
אמיר: “כשחזרנו בשנות העברים לחיינו היינו צעירים ומלאי מרץ ובאנו להוכיח את עצמנו.”
אריה: “אני דחפתי אותם לתחרויות של ההתאחדות. מתוך הרצון שיבינו מה זה יריב.”
אמיר: “נכנסו ישר לתוך עניין התחרויות. התחלנו מאוד צעירים בתחרויות ובלי הרבה נסיון וזה היה קשה ומתסכל לפעמים. נסענו עם אבא בכל הארץ, התמודדנו מול חברה הרבה יותר מנוסים. אתה מקבל מכות ושובר אצבעות וצלעות. היו פעמים שכבר רציתי לפרוש אבל אבא חיזק אותנו ולאט לאט התחילו לראות תוצאות. אבא היה שם כל הזמן דוחף להתאמן יותר ויותר. התאמנו חמש פעמים בשבוע בשני הדוג’ואים של אבא. הייתי מצלם את עצמי לראות איפה להשתפר וכמובן אבא תמיד היה שם אם היו שאלות או בהכנה לדרגות”.
אז חיי המשפחה סובבים סביב הקראטה?
אריה: “אתה מתכוון אם אני נותן איה מוואשיגרי מתחת לשולחן ביום שישי” (צוחק)? “מדברים הרבה על קראטה אבל יש לנו גם חיי משפחה נורמליים מעבר לזה…”
ספרו על המעבר של הדוג’ו לנהולו של הדור הבא של אמיר? זה מעבר דרמטי?
אריה: “לפני כחמש שנים החלטתי שהגיע הזמן לקחת צעד אחורה ולהעביר לאמיר את הניהול של הדוג’ו באופן רשמי. לא היה דרמטי בכלל חלק מהתפתחות טבעית של הדוג’ו.”
אמיר: “זה קרה יחד עם הכניסה שלי לתפקיד ראש הבי בי סי אז זה התאים ובכל מקרה אימנתי כמובן לא מעט גם לפני בתוך הדוג’ו, בקבוצת נשים יחד עם שרה לב-כרמי ז”ל, וכן בקבוצות ילדים בדוג’ואים שונים. חלק חשוב במעבר הזה לניהול הדוג’ו, היה להראות גם לצעירים אצלנו שיש ממשיכים לדרך.”
אז מה הלאה?- מה לגבי הדור השלישי הבן שלך אמיר הוא מתכנן לחזור לאימונים?
“מה זאת אומרת אנחנו נחזיר אותו! אני מתכנן בשבילו כמו שתכננו בשבילי (צוחק). דור ההמשך”.
אז בכל זאת קצת מלחיץ להיות במשפחת לוי? שולחים אותך לתחרויות, מצפים שתנצח…?
אריה: “אני לא רואה את זה כלחץ זה פשוט התנסות והחלק מהלימוד מה שחשוב הוא לא הנצחון שם אלא הדרך.” אמיר: “אם אתה נהנה ממה שאתה עושה זה הכי חשוב ואתה גם מתקדם וזה הביא לתוצאות לשוטוקאן לדוג’ו וגם למשפחה שלנו”.
למי שרוצה להצטרף ולבקר ימי ושעות האימון בדוג’ו תל אביב:
רחוב המסגר 7
ימי ראשון ורביעי 22:00 – 20:00
ימי שישי 16:00 – 14:00
עשרים עקרונות
מדור קבוע, מאת סאנדאן, מוטי סיבוני, דוג’ו גאולים, מיקי דותן, ירושלים
מתוך הספר: “עשרים העקרונות המנחים של הקראטה”.
המורשת הרוחנית של מאסטר Gichin Fonakoshi.
העקרונות התמציתיים בספר זה נכתבו בידי מאסטר גיצ’ין פונקושי Gichin Fonakoshi.
בשנת 1938 העלהGenwa Nakasone את העקרונות על הכתב, והוסיף לכל עיקרון דברי הסבר קצרים, שאושרו על ידי מאסטר פונקושי בטרם יציאת הספר לדפוס.
הספר תורגם לאנגלית בשנת 2003 על ידי John Teramoto שכתב גם הקדמה קצרה.
בסוף הספר ישנם דברי סיום, שנכתבו על ידיJotaro Takagi נשיא שוטוקאי קראטה-דו דאז.
בהקדמה לספר, כותבGenwa Nakasone שמאסטר Fonakoshi ייסד את עשרים העקרונות המנחים של הקראטה, כדי להנחות ולעודד את תלמידיו האישיים, לחקור את ההיבטים הרוחניים של דרך הקראטה, קראטה-דו.
הוא מוסיף שם, שאותם השואפים להתאמן בדרך הקראטה, צריכים להתמקד לא רק בהיבטים הטכניים של הקראטה, אלא גם לשאוף לטיפוח ההיבטים הרוחניים של “הדרך”.
בכל עלון נביא הביא עיקרון מתורגם אחד.
עקרון שני: אין התקפה ראשונה בקראטה
״חרב לא צריכה להישלף בפזיזות לעולם״ היה קוד ההתנהגות החשוב ביותר בחיי היום יום של סמוראי. חיוני היה עבור האדם המכובד של אותם ימים לשאת את הדברים עד לקצה גבול יכולתו בטרם ינקוט בפעולה. רק לאחר שהמצב מגיע לנקודה שבה לא ניתן להכילו יותר נשלפת הלהב מנדנה. זה היה השיעור הבסיסי ביותר של ה-Bushido (דרך הלוחם) היפני.
בקראטה, הידיים והרגליים יכולות להיות קטלניות כמו להב של חרב. לכן, העיקרון של ״אין התקפה ראשונה בקראטה״ מהווה בעצם הרחבה של העיקרון הבסיסי של הסמוראי שחובה עליו להימנע משימוש פזיז בחרב (כלי נשק). העיקרון הזה מדגיש את הנחיצות המוחלטת בסבלנות ובהבלגה.
עיקרון זה יכול גם כן להיות מודגם בהצהרה הבאה של מאסטר הקראטה יאסוטסון איטוסו (מתוך מכתב 10 העקרונות שכתב בשנת 1908) שמציין: …כאשר זה הופך להכרחי, האדם לא צריך להסס לשים את נפשו בכפו לטובת הצלת משפחתו או אדונו, ובגבורה להקריב את חייו לטובת הכלל. אבל הקראטה (מלמד אותנו) שהמשמעות האמתית של ההצהרה הזו איננה חלה על לחימה עם אויב בקרב של אחד על אחד. לכן, במקרה שאתה מאותגר על ידי בריון או מחפש צרות אגרסיבי, עליך להשתדל ולהימנע מלתקוף באופן קטלני. עליך להיאחז בעיקרון המהותי ולוודא שהימנעות מפגיעה באחרים באמצעות אגרופים ורגליים תהיה דאגתך העיקרית.
אפילו במצב חירום על האדם לשאוף להימנע מפגיעה קטלנית. אפשר לקשר את זה לסוג האימון שבו תוקפים יריב עם הצד הקהה של החרב במקום עם הלהב החותכת. זה קריטי לתת ליריב זמן לשקול מחדש או להתחרט על מעשיו.
מצד שני, כאשר נסיבות שמעבר לשליטתם של המתאמנים מחייבות אותם לפעולה, עליהם להגיב בלב שלם מבלי לדאוג לחייהם או לגופם, ולאפשר ליכולת הלחימה שלהם לזרוח כמיטב יכולתם. זוהי אכן הדרך האמתית של ה-Budu (הדרך של אומניות הלחימה), וזו הרוח הנכונה העומדת מאחורי העיקרון השני.
רבים נכשלים בתפיסת המשמעות האמתית העומדת מאחורי העיקרון השני וטוענים שדרך ה-Budo מבוססת על העיקרון של ״להתקיף ראשון״. קרוב לוודאי שהם אינם מכירים בכך שהמשמעות של הסמל הגראפי היפני המרכיב את המילה בו bu – “אומנות לחימה” מתוך המושג bu-do מורכב משני סמלים שמשמעותם “לעצור”, וכן “כלי נשק” (חרב או חנית). לכן המשמעות המילולית המלאה של הסמל bu היא: אמנות לחימה מונעת (בולמת) את הלחימה (או את השימוש בחרב). כמו כן, הסמלים הגראפיים של המילים ״סיבולת״ או ״סובלנות״ נגזרים מתוך הסמל הגראפי המבטא להב של חרב שנתמכת ונשלטת על ידי התודעה או הרוח (שליטה עצמית של הלוחם). רק כאשר ניצבים מול מצב כל כך בלתי נסבל עד שאין ביכולתו של האדם לשאתו (או להביא לסיומו מבלי להגיע לעימות) אז צריכה החרב להישלף מנדנה או שהחנית תופנה אל היריב. זוהי הרוח האמתית של Budu. ואף על פי כן, בתרחיש הגרוע ביותר, כאשר הקרב הינו בלתי נמנע, אז ראוי לקחת את היוזמה בקרב ולתקוף פעם אחר פעם, עד להשגת הניצחון.
מאסטר פונאקושי על קראטה ובריאות
הובא ע”י סאנדאן מוטי סיבוני מתוך: “קראטה דרך חיים” בהוצאת כתר.
“לא תהיה זו הגזמה אם אומר שכמעט כל תשעים שנות חיי הוקדשו לקראטה-דו. הייתי תינוק חולני למדי, וגדלתי והייתי ליליד חלש ורפה. זו הסיבה שהוחלט, כאשר הייתי עדיין צעיר מאוד, שכדי להתגבר על המגבלות האלה עלי להתחיל ללמוד קראטה. ואכן עשיתי זאת, ובמעט מאוד התלהבות בתחילה. אך ככול שחלפו השנים, בתקופת שנותיי האחרונות בבית הספר היסודי, כאשר החלה בריאותי להשתפר באורח בולט, החל גם העניין שלי בקראטה לגדול. במהרה, כך נוכחתי, הטיל עלי הקראטה מעין כישוף. התמכרתי לחלוטין במחשבה ובגוף, בלב ובנפש, להשגת היעד הנכסף – השליטה באומנות הקראטה. אכן, הייתי פעם ילד חלש, הססן, ומכונס בעצמו: אך בבוא העת, כאשר הייתי לגבר חשתי עצמי חסון, עז-רוח וידידותי.
בהביטי לאחור על תשע עשרות השנים של חיי – מילדות דרך נעורים ובגרות עד (וכאן אעשה שימוש בביטוי שנוא עלי) זקנה – ברי לי שרק הודות להתמסרותי לקראטה-דו לא היה לי צורך ולו פעם אחת בימי חיי ללכת לרופא: מעולם לא נטלתי תרופה כלשהי, גלולות או שיקויים, אף לא הזדקקתי לזריקה אחת ויחידה. בשנים האחרונות נוהגים ידידי להאשימני שאני בן-אלמוות. זוהי הלצה שאפשר להשיב עליה ברצינות אך גם בפשטות. שגופי הפך כה מאומן עד כי הוא הודף בקלות כל פגע ומחלה. לדעתי יש שלושה סוגי חולי הפוגעים באדם: מחלות המביאות חום, הפרעות במערכת העיכול והמעיים, ופציעות פיזיות. הסיבה לכל ליקוי מקורה כמעט תמיד בסגנון חיים פסול, בהרגלים לא קבועים ובמחזור דם לא תקין. אם אדם שיש לו חום יתאמן בקראטה עד שגופו יתחיל להגיר נחלי-זיעה, ימצא במהרה שחומו ירד עד לדרגה הרגילה ושמחלתו בעצם נרפאה. אם יעשה כך האדם שיש לו בעיות עיכול, יגרום הדבר לזרימה חופשית יותר של הדם ולהקלה במצב. פציעות פיזיות הן בעלות אופי שונה, כמובן, אך ניתן למנוע רבות מהן אצל אדם מאומן היטב, זהיר ומחושב בהליכותיו. קראטה דו אינו רק ספורט המלמד איך להכות ולבעוט, הוא גם הגנה יעילה כנגד פגיעה ומחלה”.
בסיום המבוא כותב מאסטר פונקושי….. “ואני מצידי אחלץ את עצמותיי הזקנות ובעזרת הקוראים אמקד את כוחותיי ומרצי בחשיפת החוק העליון של השמים והארץ לטובת האומה והדורות הבאים. בדרך למימוש משימה זו אני מבקש מקוראי תמיכה ושיתוף פעולה מכל הלב.”
גיצ’ין פונקושי, טוקיו, 1956
